מסע קניות כמסע ליקוט

עולם הצייד לקט

צייד לקט יוצא אל היער

מסע שופינג - לקטות בסופרמרקט

עד לפני כ 12 אלף שנה (לכל היותר) היו כל בני האדם ציידים לקטים. עולמם היה עולם של אי ודאות. כאשר יצאו בבוקר אל היער לא ידעו אם יפגשו בארנבת שיוכלו לצוד אותה, או שמא באריה שיצוד אותם. הצמחים אמנם יותר יציבים בהתנהגותם, אולם גם הם משתנים בהתאם לעונה, צומחים ונאכלים, לעיתים במקום אחד ולעיתים – באחר. לא ברור מהיכן תגיע הארוחה הבאה. כל זה עודד התנהגות אופורטוניסטית – כאשר פוגשים בחיה – צדים אותה, וכאשר פוגשים ירק טעים – קוטפים ואוכלים אותו. כל זה כמובן במגבלות של מה שאפשר לקחת איתנו – לא היתה צבירה של רכוש, וגם לא אגירה של מזון, או כל דבר אחר (לפחות לא בחברות שמוגדרות כציידים לקטים מדרגה ראשונה). בחברה זו, מי שהצליח ללקט, לאסוף יותר במהלך שיטוטיו נחשב למוצלח יותר, לאחד שתורם יותר לשבט, לקהילה. כמובן שכללים אלו חלו על נשים כגברים.

העולם המודרני

לקט בן זמננו עם שללו

נעבור לימינו. העולם השתנה ללא היכר. רבים מאיתנו קמים מדי בוקר לעבודה קבועה. המשכורת נכנסת בתאריך קבוע (גם אם לעיתים קרובות מרגישים שהיא לא מספקת). האוכל, הביגוד ושאר הצרכים נמצאים מסביבנו בשפע רב בחנויות ובקניונים. רובנו, לפחות בעולם המערבי, יודעים בוודאות שיהיה להם מה לאכול היום, וגם מחר.

אנפה

תן זהוב - בדרך לצייד

ובכל זאת, האינסטינקט הבסיסי נשאר כמו שהיה. כאשר אנו יוצאים לשיטוטינו, גם אם הם בקניון הממוזג, עדיין קיימת איפהשהו בתודעה הידיעה שככל שנחזור עם יותר דברים, ככל שנצליח לצבור יותר פריטים, הרי אנו חשובים יותר, מוצלחים יותר. אז קונים, צוברים, מלקטים. שלל מאכלים, כלים, בגדים, ציוד אלקטרוני, מכל הבא ליד. כמובן שישנם עוד גורמים למסעות קניה אלו – הפרסומות שמשכנעות אותנו שאנו זקוקים לעוד ועוד, תרבות הצריכה שמסבירה לנו שאנו צריכים את כל הדברים האלה, הלחץ החברתי להיות מצויד בפריטים הנכונים, הפריטים הכי חדשים ונוצצים. אבל בתוך מסעות הקניות האינסופיים מסתתר בעצם האינסטינקט של  "איש המערות" שלא ידע מה יהיה מחר, ולכן דאג ללקט כמה שיותר.

קניות מסוג אחר

יעל נובי בקפיצה

אין טעם להלחם באינסטינקטים בסיסיים – הם עמוקים וחזקים מאיתנו. אולם ניתן לתעל אותם למקומות אחרים – במקום לצאת למסע קניות, ניתן ׁ(מדי פעם) לצאת למסע מסוג אחר, מסע חזרה אל הטבע. זה לא חייב להיות ארוך – מותר להסתפק גם בשעה שעתיים. לחזור ללקט צמחים בחוץ (לא להגזים כמובן בכמויות, וללקט רק מה שמותר), או שמא לצוד – לא ברובה או אפילו בקשת, שהרי החיות מסביבנו הולכות ונכחדות בקצב מסחרר, אלא בעיניים, או לחילופין במצלמה. התמונות שנחזור איתן – של חיות, של פרחים, של שקיעות, יהיו המזון (הרוחני) שנביא חזרה לשבט שלנו.

ולקינוח – אני מצרף קישור לראפ הסביבתי של ידידי משומרי הגן, שמדבר על אותו דבר, אבל בצורה קצת אחרת: http://www.youtube.com/watch?v=KzlJCgNnvdU