כמה קל...
מאז ומתמיד אהבתי לטייל. תחילה עם המשפחה, מאוחר יותר עם חברים וגם לבד (חוויה מדהימה, שסכנות בצידה, אבל על זה אדבר בפעם אחרת). בגיל 16 זכיתי להשתמש בתרמיל של אבי – סוף סוף תרמיל אמיתי עם רצועות מרופדות ומסגרת שהתיישבה על הגב בנוחות. עם השנים, השתפרו והשתכללו התרמילים שברשותי. חגורת בטן, רצועת חזה, כיסים שונים, ריצ'רצ'ים, רצועות לקשור אליהן מזרונים, אוהלים וגרזני קרח. הרשימה הלכה ותפחה, וכמותה גם תכולת התרמיל. כשהתחלתי להדריך טיולים נוספו, ביחד עם האחריות, עוד פריטי ציוד – עזרה ראשונה, חבל, מים רזרביים. המשקל על הגב גדל בהתמדה, אך איתו גדל גם הכושר, ואני נהניתי מיכולתי לסחוב משאות בקלות (יחסית).
השנים חלפו, ופתאום מצאתי את עצמי מתחיל להתקשות בטיולים. יצא לי לערוך כמה טיולים באלפים השווייצריים בעונות המעבר ובחורף. תרמיל דחוס בכל מה שצריך – אוהל טוב, שק שינה חם וכבד, מעיל גשם, גזיה וסיר ושאר הדברים החיוניים הכריעו אותי. חזרתי מטיול בן 4 ימים שכלל עליה וירידה של מאות ואלפי מטר בכל יום, מדדה בקושי אל המטוס חזרה ארצה. הבנתי שמשהו צריך להשתנות – או שאפסיק לטייל טיולים ארוכים, או שאצטרך למצוא גישה אחרת לדרך הטיול.
קצת אחרת
 |
| טיול עם תרמיל מינימלי |
גלישה באינטרנט, ובעקבותיה קריאה בספרים הראו לי דרך חדשה-ישנה. נזכרתי במינימליזם שחיפשתי בטיולי הראשונים – את היכולת לשהות בטבע עם מינימום של ציוד, עם קשר בלתי אמצעי, ככל הניתן, אל הטבע, אל העולם. את הגישה הזו סיכמו בצורה קיצונית שני חוקרי ההימליה הבריטיים משנות ה 30 של המאה ה 20 – Shipton ו Tilman. השניים שהיו מעורבים במשלחות הראשונות לטיפוס על האוורסט והרים גבוהים אחרים כתבו פעם שההכנות למשלחת שכזו צריך לסכם על הגב של קופסת גפרורים. שלגים רבים נפלו מאז על ההימליה, כמו גם על הרים אחרים, והציוד נעשה כבד ומסורבל עם השנים. עד שבשנות ה 90 הופיע המטפס ומטייל Ray Jardine, ובמסגרת צעידה לאורך המסלולים הארוכים בארה"ב, ה Appalachian Trail, וה Pacific Crest Trail, הגיע למסקנה שפחות זה כנראה יותר – יותר נוחות, יותר בריאות, וגם יותר מרחק ביום. במסלולים אלה – שאורכם כ 3000 ק"מ, חשוב להיות מסוגל לעבור מרחקים ארוכים לאורך זמן, בטרם תתקע אל תוך החורף הקר.
הוא פיתח ועידן את הגישות שהיו קיימות לגבי תרמילאות קלה, כך שיכל לצאת למסעות אלו (יחד עם אשתו, ג'ני) כאשר משקל הבסיס אותו הם סוחבים על הגב (ללא מים ואוכל) הינו פחות מ 3 ק"ג.
אז מה עושים? על כך נכתבו אינסוף מאמרים באינטרנט, וגם כמה ספרים. אסכם כאן כמה נקודות מרכזיות.
הטרילוגיה של הטייל
 |
| יריעה - tarp - וציוד |
קודם כל, כמו בהרבה דברים בחיים, חשוב למצוא את הגורמים המשמעותיים, ולהתחיל לטפל בהם. בציוד טיולים, שלושת גורמי המשקל המרכזיים הינם האוהל, התרמיל ושק השינה. אלה אמורים להיות הדברים הכבדים ביותר שנסחוב. בכדי להוריד את המשקל ניתן להחליף את האוהל ביריעת סילניילון קלה (tarp), את שק השינה בכיסוי עילי בלבד (quilt), כאשר הבידוד מלמטה מגיע בעזרת מזרון טיולים. לאחר מכן נוכל גם להשתמש בתרמיל קל יותר וקטן יותר, עם פחות רצועות ותוספות.
בנוסף לכך נצמצם את מה שאנו לוקחים. נבדוק מה באמת נחוץ ומה נלקח רק מתוך הרגל או פחד. נשתדל שלכל פריט יהיה לפחות שני שימושים. דברים אחרים נמצא להם תחליף קל יותר – מעיל גשם מינימלי, כירה מבוססת אלכוהול ששוקלת 100 גרם במקום גזיה או בנזיניה.
 |
| טיול בלדאק, הודו עם סנדלי Huarache |
בהמשך נוכל גם לעבור ללכת בנעליים קלות או אף סנדלים, דבר שיקל משמעותית את המעמס על הגוף. הטיעון המקובל הוא שק"ג נוסף על הרגל שווה ל 5 ק"ג על הגב. יש גם הטוענים שזה מקטין את הסיכוי להפצע ברגליים, בניגוד לטענות של המוכרים בחנויות.
כמובן שאת השינויים האלה צריך לעשות בהדרגה ובזהירות. לוודא שאנחנו לא משאירים פריטים חיוניים (כמו עזרה ראשונה או הגנה מגשם) בבית. לבדוק שהציוד עובד בתנאים בטוחים (למשל לבדוק את עמידות היריעה לגשם בחצר הבית, או כשאנו ליד האוטו).
מי שירצה להעמיק בנושא יוכל למצוא אתרים רבים העוסקים בנושא ע"י חיפוש המילים “lightweight backpacking”, וגם ספרים אחדים (למשל שלJardine או Jordan).
אז מה יוצא לי מזה?
אחרי שקראתי והפנמתי את העקרונות, גיליתי את ההנאה שבטיול עם תרמיל קל. אמנם לא הגעתי למשקל בסיס של 2 ק"ג, אך די בקלות הסתדרתי עם תרמיל ששוקל 4 ק"ג, על תכולתו. ככה הצלחתי לעבור את שביל ישראל מאילת ועד דן עם בני, במסגרת טיול בר מצווה שלו. עשיתי גם סדנא בתרמילאות קלה אצל ריי ג'רדין. סדנא זו פתחה לפני את עולם המיומויות הקדומות (primitive skills) וכתוצאה ממנה הגעתי אל "שומרי הגן" והדרכה בתחום זה, אבל זה כבר סיפור אחר.
