יום שלישי, 12 בספטמבר 2017

החיים כסיפור

אינני מספר סיפורים מטבעי. כשהתחלתי להדריך טיפוס לפני 30 שנה ויותר קשה היה לי לעמוד לפני אנשים ולדבר אליהם, גם אם הנושא היה טכני לחלוטין. בהמשך הדרכתי בכל מיני מסגרות, ולאט לאט התרגלתי לרעיון שניתן לעמוד לפני קהל, ולהסביר דברים. אפילו הצלחתי להצחיק מדי פעם, ואולי אפילו לרגש.כששאלתי פעם חבר מה לעשות בהדרכה מסויימת, והוא הציע לי לספר סיפור, הסתכלתי עליו בבעתה, או לפחות באי נוחות. “זה לא אני" התנצלתי, "פשוט אין לי את זה". השנים חלפו, הדרכתי עוד ועוד, ולאט לאט נחשפתי להנאה, ואולי גם לעוצמה, שבסיפור סיפורים. עברתי קורסים בסיפור סיפורים, התבוננתי בדרכים השונות שחברים ועמיתים סיפרו סיפורים, ובעיקר תירגלתי, ותירגלתי ותירגלתי. עם הזמן נעשה סיפור הסיפורים חלק ממני, רגע השיא של הדרכה, החלק שאני מצפה לו. נהנה מהאינטימיות עם הקהל, מבניית המתח, מהאדרנלין המשתחרר בגופי כאשר הסיפור מגיע לסופו. מהתגובות; ילד שמספר לי איך חלם על הדמויות מסיפור שסיפרתי סביב המדורה, תחושות ההקלה בקהל כאשר הגיבורה ניצלת ומתגברת. הדריכות או השחרור של המאזינים, ואולי גם מנקודות המבט החדשות, מהשינוי שסיפור טוב יכול להנחיל למקשיבים לו, המשקע שהוא מותיר מאחוריו, שיצוף ויחרט בתודעה, ויוסיף לה עוד רובד, עוד נקודת מבט.
עם השנים הבנתי שאני בעצם כן מספר סיפורים, ושעבורי כולנו, וכל מה שאנו פוגשים, הם הכל סוגים שונים של סיפורים, אם רק נפקח את העיניים והאוזניים, וגם את הלב, ונדע להקשיב.
זה קיים ראשית כל במגע שלנו עם כל הסובב אותנו;. הנחל שאנו הולכים בו מספר לנו על ההסלעים ששקעו פעם ואז עלו וירדו כדי ליצור לו תשתית, על טיפות המים שזרמו להם במשך שנים על גבי שנים, עד שהמפגש שלהם עם הסלע יצרה את הנתיב הייחודי לו. העצים מספרים לנו על הקרקע בו גדלו, על מחזורי הגשם והיובש, על מסעם כזרעים נישאים ברוח מארצות רחוקות. לפני דורות רבים, או ממש זה מקרוב. החיות מספרות לנו על המכלול, על הרכיבים שהביאו אותן לכאן, על מה שמאפשר להם להמשיך ולחיות במקום הזה. העננים מספרים על השינוי, על הרוחות, על המים שהם מביאים לנו.
וכך, כל דבר שאנו פוגשים בו בצאתנו לתור בעולם מספר לנו את סיפורו הייחודי, ששזור תמיד בכל הסיפורים האחרים, יוצרים מארג אחד, עם אינספור ביטויים וצורות. עלינו רק לגלות סקרנות, פתיחות, לקחת את הזמן, ולאט לאט, או אולי בהבזק מאיר, יתגלו לנו עוד ועוד סיפורים כאלו, בכל פעם סיפור ועוד סיפור, ללא התחלה, ללא סוף.
ובצורה דומה, גם האנשים שאנו פוגשים, גם הם כולם מספרים לנו את סיפורם, אם במודע, ואם שלא במודע. כאן זה אולי קצת יותר מאתגר עבורנו, כי לעיתים אנשים באים עם איזושהי מטרה, עם אג'נדה, עם סיפור שהם רוצים לספר, מתוך כוונה להשפיע עלינו, להניע אותנו. אולם עלינו לזכור שהסיפור שהם מספרים הוא הסיפור שלהם ולנו יש את הזכות, וגם את החובה, לבחור איך לשלב אותו בסיפור שלנו. הסיפור שמספרים לנו לא נעשה בהכרח מתוך כוונות זדון, אפילו אם אינו בהכרח אמיתי. האמא שמזהירה את ילדה שיגיע שוטר אם לא יגמור את האוכל כנראה לא באמת מאמינה בזה (הרי המשטרה גם ככה לא מגיעה, גם לארועים חמורים יותר). אולם היא מנסה בדרכה, לשכנע את הילד לאכול את הארוחה, מתוך תחושה שזה יועיל לו.
לכן חשוב לנו לזכור שכל סיפור שמספרים לנו הוא בסך הכל , נקודת מבט שהמספר בחר בה. לנו יש את החופש, ואולי אפילו את החובה, לבחון את הסיפור, ולהחליט האם מתאים לנו לשלב אותו בחיינו. ואולי אפילו להבין שכל החיים האלו שלנו, הנם בעצמם סיפור ויש לנו את הכוח והיכולת לברוא ולעצב אותם בדמותו הסיפור בו נבחר.

וכמובן, לא לשכוח שכל מה שכתבתי כאן גם הוא סיפור...

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

על ספרים ועל שירה שפרצה לה

הקיץ הזה זכיתי לפרץ של יצירה וכתיבה. הספר החדש שלי "תובנות מהדרך", המשלב תובנות שצברתי על איך לטייל בבטחה בהרים, עם סיפורים אישיים בנושא זה, נמצא כבר בעריכה. מקווה לפרסם אותו בקרוב.


מלבד זאת, פתאום מצאתי את עצמי כותב שירה, כאשר אני נמצא בנקודת הישיבה שלי, במעגל האלונים הקטן, או בערסל לפנות ערב על הדק. 
את כלל השירים ניתן לקרוא באתר שלי http://www.dkedem.com/1513149715121492.html


למטה נמצאים שלושה שירים לדוגמא:

עננים במרום
מבשרים בוא הסתיו
מחזורים שחוזרים
כל שנה מחדש
חוזרים ונשנים
ובכל רגע שונים
מזכירים הפליאה 
מזמינים הפתעה

זרמי מעמקים
נעים לאיטם
ומתנפצים לחוף 
זכרונות סערה
מחשבות טרופות
צצות מעצמן
נעלמות באינסוף

שמש של בוקר
מחדש שוב עולה
מייבשת הטל
שבלילה ביטא
מן זרימה חרישית
מן ערגה למופלא
רגשות שנוצרו 
חופשיות שקטה
שצצה לרגע
והשאירה זכרה

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

חיים טבעונים פשוטים - הספר

בשעה טובה סיימתי לכתוב את ספרי "חיים טבעונים פשוטים".
הספר ניתן במסורת ה"דאנא", הנתינה, וכולם מוזמנים להוריד אותו באתר שלי http://www.dkedem.com/ או בתוך האתר ב http://www.dkedem.com/1495150414931514.html. הספר הינו בגרסא אקלטרונית (קובץ) בלבד, אך ניתן כמובן להוריד ולהדפיס אותו.
בגדול הספר מסביר בקצרה מספר היבטים של הטבעונות, וכן מכיל מעל 60 מתכונים טבעונים, כולם קלים להכנה, בריאים ובעיקר טעימים, שנועדו להראות שחיים טבעונים יכולים להיות לא רק בריאים ונכונים יותר (לנו, לבעלי החיים, ולעולם בכלל), אלא גם חיים של אושר, שמחה והתעלות וכל זאת ללא מאמץ.
אין תשלום עבור הספר, אולם תרומות יתקבלו בברכה.

מתוך ההקדמה:
עם התגברות המודעות לאכזריות ולסבל הנגרמים עקב "תעשיית בעלי החיים", אנו רואים שיותר ויותר אנשים עוברים לאורח חיים טבעוני מלא, או לפחות מפחיתים בצורה דרסטית את הצריכה של מוצרים מן החי, הן בשר לסוגיו, והן מוצרי חלב וביצים. אולם לעיתים קרובות האנשים שעוברים לתזונה שכזו מגלים שכאשר הם מורידים מוצרים מהחי ממזונם, הם לא בדיוק יודעים מה כדאי להוסיף במקומו. הרי גם תזונה המבוססת על חטיפים וקולה הינה תזונה טבעונית, ובכל זאת קשה לטעון שזוהי תזונה בריאה שאפשר להתמיד בה לאורך זמן. אחרים פונים לטבעונות מסיבות בריאותיות, אך הם מוצאים את עצמם טובעים בשפע המידע שמסביב, בספרים, באינטנרט ובמקומות אחרים, ולא מצליחים למצוא מסגרת בסיסית שתאפשר להם לנהל אורח חיים בריא מבלי להתעסק כל היום בנושא המזון. הרבה מהמתכונים שמוצאים הם או לא טעימים מספיק, או דורשים זמן רב להכנה.
מניסיוני, ומניסיונם של רבים אחרים, אין לי ספק שאפשר להכין מגוון רחב של אוכל טבעוני טעים ביותר ועם זאת מהיר וקל להכנה. היום גם קיימים שפע של חנויות בריאות, חקלאים אורגניים ואף רשתות מזון, שמאפשרות לכל אחד מאיתנו לחיות בצורה בריאה ומהנה גם יחד.
ספר זה בא לתת מענה לאנשים הנמצאים בתחילת דרכם בעולם מופלא זה של חיים טבעוניים, כמו גם לאנשים המעוניינים להרחיב את התפריט שלהם. הוא יסביר איך אפשר בצורה פשוטה, ובהשקעת זמן מינימלית להפוך את חיינו לחגיגה אמיתית, תוך כדי יצירת עולם טוב יותר.
בתקווה שתהנו!


יום שישי, 19 באוקטובר 2012

יוגה וסישטהא


על ספר היוגה וסישטהא

לפני זמן מה נתקלתי בספר יוגה וסישטהא (Yoga Vasishta), בתרגומה לעברית של פריהה הרט (המבוסס על התרגום לאנגלית מסנקסריט של סוואמי ונקסטננדה). הספר שבה אותי, הן בסיפורים שבו, בתובנות שהוא מעלה לגבי משמעות החיים שלנו ויחסנו איתם, ובעיקר בדרך שהוא מתווה להתפתחות רוחנית, וחקר העצמי. הספר, שהינו אבן בסיס בפילוסופיה ההודית, מיוחס למשורר וליקמי, לו מיוחס גם אפוס הראמאינה ההודי. החוקרים מתארכים אותו למאות ה 11 עד ה 14. הספר עוסק בדיאלוגים בין הנסיך ראמה לבין המורה הרוחני שלו, החכם וסישטהא, דרך סדרה של סיפורים, משלים ודיונים פילוסופיים. הספר המקורי היה ארוך ביותר – 64,000 פסוקים, וכך זכה לגרסות מקוצרות, שניסו להביא את המהות שלו, בצורה נגישה יותר. התרגום של ונקסטננדה, המחולק לששה פרקים, מביא עמוד אחד לקריאה בכל יום מימות השנה, צורה המאפשרת לתכנים של הספר להיספג לאיטם בתודעה. מזה כמה חודשים אני נוהג לקרוא פעם ביום את הדף המתאים, ונהנה בכל יום מחדש מחווית הקריאה.
לא מזמן, נתקלתי בגרסא מקוצרת אף יותר של הספר, הנקראת יוגה וסישטהא סארא (Yoga Vasishta Sara), או "מהות היוגה וסישטהא", המכיל 230 פסוקים ב 10 פרקים, אשר מביאים את התמצית של הספר, בעזרת פסוקים נבחרים. קראתי את הפרקים, והחלטתי שאשמח לתרגם את הכתוב בהם לעברית. בבלוג זה אציג כמה מהפסוקים שבספר. ארבעה מהפרקים ניתן לקרוא במלואם באתר שלי. כמו כן ניתן לרכוש (תמורת 30 ₪) את התרגום המלא דרך החנות באתר שלי, או על ידי שליחת מייל. הספר מוגש כרגע בגרסא אלקטרונית (PDF), אך קיימת אפשרות לקבל גם גרסא מודפסת.

חוסר הממשות של העולם

  1. זה אשר אינו נראה, למרות שהוא בתוכנו, נקרא האני הנצחי, שאינו ניתן להריסה.
  2.  כפי שהעצים על שפת האגם משתקפים במימיו, כך העצמים השונים משתקפים   בראי הענק של התודעה שלנו.
  3.  בריאה זו, שהיא אך משחק של התודעה, עולה כמו האשליה של נחש בחבל (כאשר קיימת בורות) ומסתיימת כאשר קיימת ידיעה נכונה.
  4.  למרות שהשעבוד לא קיים באמת, הוא מתחזק דרך התשוקה להנאות העולם, כאשר תשוקה זו נחלשת, נחלש גם השעבוד.
  5.  כמו גלים העולים מהאוקיינוס, המח הבלתי יציב מתרומם מתוך המרחבים הענקיים והיציבים של העצמי העליון.
,
 פרק 4

התפוגגות המחשבה


  1. תודעה אשר איננה מחולקת מדמיינת לעצמה תשוקה לחפצים מסויימים, ואז רודפת אחריהם. אז היא ידועה כמיינד.
  2. מריבון עליון זה, נוכח בכל וכל יכול, עלה, כמו אדוות במים, הכח לדמיין חפצים נפרדים.
  3.  כפי שהאש נולדת מהרוח (המלבה את האש) ומכובה על ידי אותה רוח, כך זה אשר נולד מהדמיון מושמד על ידי אותו הדמיון.
  4. המיינד נוצר בדרך זו (של הדמיון) כתוצאה מהשכחה. כמו שהחוויה של מותנו בתוך חלום, הוא חדל להתקיים כאשר נבחן אותו לעומק.
  1. הרעיון של העצמי במה שאינו העצמי נובע מהבנה מוטעית. הרעיון של המציאות במה שאינו מציאותי, הו ראמה, דע שזהו המיינד (chittam).
  2. "זה הוא", "אני הוא זה", "זה שלי", רעיונות כאלו מהווים את המיינד; הם נעלמים כאשר נתבונן במחשבות מוטעות אלו.

מדיטציה על העצמי


  1. אני, המודעות הטהורה, חסרת הרבב והאינסופית שמעבר למאיה, מביט על פעילות הגוף הזה כעל פעילות גופו של מישהו אחר.
  2. המיינד, האינטלקט, החושים, הם כולם משחק של התודעה. הם חסרי ממשות, ונדמה שהם קיימים רק עקב חוסר תובנה.
  3. לא מושפע ממצוקות, חבר של כל העולם בשגשוג, ללא רעיונות של קיום וחוסר קיום, אני חי חופשי מכאב ומצוקה.
  4. הנני חסר פעולה, חסר תשוקות, צלול כמו השמים, חופשי מכמיהה, רגוע, חסר צורה, נצחי וחסר תנועה.
  5. כעת הבנתי בבירור שחמשת היסודות, שלושת העולמות ואני עצמי היננו תודעה טהורה.
  6. אני נמצא מעל הכל, אני נמצא בכל מקום, הנני כמו החלל, אני הוא זה אשר קיים (באמת), אין אני יכול לומר דבר מעבר לזה.
  7. גם אם יעלו או ירדו הגלים הדמיוניים של היקום בתוכי, שהנני האוקיינוס של מודעות אינסופית, אין התגברות או הצטמצמות בתוכי.

פרק 10

נירוואנה


  1. אי אפשר לחוות אושר עילאי דרך מגע החושים עם המושאים שלהם. המצב העילאי הינו זה אשר בו המיינד מושמד דרך חקירה ממוקדת.
  2. אושר הנובע ממגע החושים עם משאי החישה הינו נחות. מגע עם מושאי החושים הינו שעבוד, חופש ממנו הינו שחרור.
  3. השג את המצב הטהור שבין קיום וחוסר קיום, והתמד בו, אל תקבל או תדחה את העולם החיצוני או הפנימי.
  4. היה תלוי תמיד במציאות האמיתית אשר בין החושב והאינרטי, אשר הינו הלב דמוי החלל, האינסופי.
  5. האמונה ביודע וידוע נקראת שעבוד. היודע כבול על ידי הידוע, הוא משתחרר כאשר אין מה לדעת.


יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

על פעילות גופנית


הליכה יחפה בפירנאיים הספרדים
הדרך ארוכה היא וקשה...

לצערי (ואולי, בדיעבד, לשמחתי) לא נולדתי עם יכולות אתלטיות. כילד לא היו לי גמישות, כח, סבולת או שאר התכונות שמאפיינות אתלטים. עדיין זכור לי איך בבית ספר יסודי לקחה אותי אימי לשיעור ניסיון בהתעמלות קרקע, ואת חוסר הצלחתי כמעט בכל התחומים בהם בדק אותי המאמן. לא בגלגלון, לא "שפגטים", וכנראה שגם לא בשאר התרגילים. גם במשחקי כדור לא הצטיינתי, ולרוב הייתי מאלו שנבחרים אחרונים לקבוצות הכדורגל או כדורסל. השינוי, מבחינתי, התרחש כאשר נחשפתי לעולם הטיפוס, בגיל 17. גיליתי פעילות שהלהיבה אותי, שריתקה אותי וגרמה לי הנאה רבה. לא שהצלחתי בה במיוחד, לפחות לא בהתחלה. התחלתי לטפס עם חבר של הורי, ולאחר מספר מפגשים, הוא אמר להם שאני אמנם נחמד, אך מטפס גדול אני כנראה לא אהיה. אולם בזכות אהבתי לספורט הטיפוס, גיליתי את התכונות של דבקות והתמדה בתוכי. טיפסתי בכל הזדמנות שרק יכולתי, ועם הזמן גיליתי שהיכולת שלי משתפרת פלאים. זה לקח זמן, אולי כמה שנים, אולם פתאום מצאתי שזה משליך גם על דברים אחרים. אני עולה 20 עליות מתח ללא קושי, או מבצע פיסוקים רחבים. הטיפוס גם עזר לי לפתח יכולות אחרות – את קור הרוח כאשר אתה בצעד קשה, גבוה מעל הקרקע, את היכולת לדמיין את המסלול כאשר אתה עדיין למרגלותיו, את החברות והמחוייבות שבעבודת צוות, ואת היכולת להתמקד לחלוטין ברגע, בצעד הנוכחי כאשר אני באמצע מסלול קשה. עם הזמן זכיתי לעבור קורס מדריכים ומדריכים בכירים ולשתף בחוויה גם רבים אחרים, וגם זכיתי לטפס במקומות רבים. הייתי הראשון שטיפס מסלולים רבים בארץ ובסיני, והישראלי הראשון שטיפס את ה"אל קפיטן" בעמק יוסמיטי  שבארה"ב, כמו גם מסלולים ואתרים רבים אחרים. הטיפוס גם פתח לפני עולמות רבים.
מתוך הרצון לשפר את יכולות הטיפוס שלי התוודעתי לשיטות אימון שונות. עם השנים, עסקתי גם בפעילויות נוספות – אני אוהב לרוץ למרחקים ארוכים, השלמתי 3 מרתונים והרבה ריצות לבד בשטח, ואני אף מלמד ריצה יחפה. עסקתי מספר שנים באומנויות לחימה.
אולם, הפעילויות המרכזיות שבהן עסקתי קשורות לעולם התנועה הסינית – הטאי צ'י והצ'י גונג, ועולם היוגה ההודית. בשניהם אני עוסק מעל 20 שנה. עברתי קורס מורי טאי צ'י, וכיום אני עובר קורס מורי יוגה אצל שמעון בן אבי. מה שאיפיין עבורי את הגישות האלו, הוא שכמו בטיפוס, אך בצורה עמוקה ומתוך מסורת רבת שנים, הן חיפשו את המשהו שמעבר לפעילות הגופנית בלבד, את היכולת להשפיע ולשנות את אורך חיינו, את נקודת ההתייחסות שלנו אל העולם. גיליתי את היכולת להשתנות בגישתי לחיים מתוך התנועה הפיזית, את הקשר שבין הפיזי לרוחני.

אז מה לעשות

טאי צ'י
כיום מקובלת כבר החשיבות של פעילות גופנית גם על הרפואה הקונוונציונלית, רצוי לפחות 3 עד 5 פעמים בשבוע. זה עוזר כמובן לבריאות – מועיל לבעיות של כלי דם ומחלות לב, לבעיות של סוכרת ולשלל הבעיות האחרות שנפוצות בחברת השפע המודרנית. שפע של הכל – כולל מחלות חדשות. מתברר שזה מועיל גם למח ולצלילות המחשבה – פעילות גופנית עוזרת למנוע את מחלות ההזדקנות כגון אלצהיימר, ובכלל לשמור על מח פעיל ויצירתי. ומלבד זאת, פעילות גופנית תורמת להרגשה הטובה – אם מההנאה מהפעולה, ואם מתופעות ביוכימיות, כמו הפרשת הורמון הסרוטונין.
ראשית, הכי חשוב לעשות משהו, כל דבר, העיקר להזיז את הגוף. להכנס להרגל קבוע, אפילו אם זה רק 10 דקות – אבל להקפיד על אותם 10 דקות לפחות 5 פעמים בשבוע. זאת יכולה להיות הליכה קלה ליד הבית, או כמה תרגילים בסיסיים שעושים בסלון. מה שחשוב זה להרגיל את הגוף לפעילות. כל פעילות היא מועילה, אולם יש בודאי כאלו שמועילות יותר מאחרות. קודם כל, כפי שציינתי, חשוב למצוא משהו שכיף לנו לעשות. האימון הכי טוב בעולם, אם הוא לא נעשה, לא יועיל לנו. מבחינתי מומלץ גם שלפחות חלק מהפעילות תהיה באויר הפתוח, ותאפשר לנו להשלים את החוסר של רובנו בשהות בטבע. אם נוכל להיות במגע ישיר עם האדמה, הרי שזה יתרון כפול.
יש יתרון למסגרת, בייחוד כאשר אנו רק מתחילים, ובונים את ההרגל. אפשר להירשם לשיעור, ובכך ליצור את המחויבות, ואפשר גם לקבוע עם חבר איתו נתרגל יחד. הכי חשוב זה אמנם לעשות פעילות כלשהי, אולם לתחושתי יש יתרונות לשיטות כמו יוגה או טאי צ'י שגם מבוססות על מסורת ארוכת יומין, וגם נותנות איזה "משהו" מעבר לתרגולת הפיזית.
הדעה המקובלת אומרת שרצוי לשלב פעילות אירובית – ריצה, הליכה, שחיה וכו', עם תרגילים הדורשים מאמץ מתפרץ – מה שמוגדר כ HIIT High Intensity Interval Training. זה יכול להעשות בעזרת משקולות, אך גם על ידי שימוש בכח הכובד ומשקל הגוף. הרבה תרגולים מתוך היוגה עוזרים גם לבניית הכח. אפשרויות רבות אחרות נמצאות כיום באינטרנט. אחת השיטות שאני מעריך היא דרכו של Mark Sisson, המראה באתרו סט מסודר של תרגילים אשר ניתן לבצע בטבע, ללא אביזרים.


מתכון אישי

ריצה יחפה
לסיום אציין בתור דוגמא את הפעילות שלי. רשימת הפעילויות שלי ניתנת רק לצורך ההדגמה, וכמובן שכל אחד צריך לבחור את הדרך שמתאימה לו.
אני לרוב מתחיל את הבוקר בשעה שעתיים של פעילות. זה אמנם נשמע הרבה, אך אני קם בשש, ועד שמונה כבר סיימתי את האימון הראשי של היום. עבורי, אימון הבוקר כולל הליכה לנקודת ישיבה. את ההליכה אני עושה יחף בשדות ליד הבית. בנקודת ישיבה אני עושה מגוון של פעילויות, שמשתנים מדי פעם, אך לרוב כוללים תרגילי צ'י קונג או טאי צ'י, תרגילי נשימה יוגיים – פראנאימה, תרגול של "חמשת התרגילים הטיבטים" (אותם אסביר ברשימה אחרת) ותרגילי יוגה ולסיום מדיטציה – והליכה חזרה הביתה.
פעילות זאת נותנת לי תשתית טובה לתפקד במשך שאר היום. בנוסף, אני אוהב לרוץ מדי פעם. לרוב אלו ריצות קצרות של עד חצי שעה, בוריאציות על עיקרון האינטרוואלים – קצב מהיר ואיטי לחילופין. כיום יש רבים הטוענים שריצה ארוכה אינה בריאה, לא למפרקים וגם לא ללב. אולם אני נהנה מצורת ריצה זו, כך שחודשיים שלושה בשנה אני בוחר להעלות את כמות הריצה ולהגיע לריצה שבועית של כמה שעות. כמובן שהעליה במשך הריצה נעשית בצורה הדרגתית. בימים שאני עובד מהבית, אני משתדל לקחת הפסקה קצרה כל שעה שעתיים, ולעשות פעילות כלשהי – אולי קפיצה על טרמפולינה – שנחשבת מועילה לגוף ולמערכת הלימפטית, או עמידות ראש או תרגילי צ'י גונג. בימים שאני נמצא בחוץ, הפעילות מתבטאת לרוב בעצם השהיה, אולם גם אז אני מקפיד לשלב את התרגולים הקבועים שלי.
התרכובת הזאת מתאימה עבורי, ומאפשרת לי את המגוון בתוך השיגרה. על כל אחד למצוא את צורת הפעילות  שמתאימה עבורו, אולם העיקר כאמור הוא קודם כל העשיה.

יום שני, 9 ביולי 2012

יומן קריאה – קיצור תולדות האנושות


מסע אל ארץ נודעת – לא נודעת

קיצור תולדות האנושות - הספר
לכבוד יום הולדתו של אבי החלטתי לקנות לו כמתנה את הספר של יובל הררי – "קיצור תולדות האנושות", עליו שמעתי רבות, בייחוד לאור העובדה שהוא כנראה מתעסק עם נושאים שמעניינים אותי – איך התפתחה האנושות, איך חיו חברות קדומות ואיך הגענו למקום שאנו נמצאים בו כעת. בדיעבד התברר שאבא שלי כבר קנה וקרא אותו עוד לפני שנה, אך כך גם אני זכיתי לקרוא את הספר.
בגדול, הספר חוזר על מוטיבים שנתקלתי בהם כבר בעבר לגבי המעבר מהתרבות של ציידים  לקטים לחברה החקלאית, ומשם לחברה התעשייתית והפוסט תעשייתית. רעיונות שהועלו כבר על ידי חוקרים וסופרים כמו ג'ארד דיאמונד או דניאל קווין (בדרכו הסיפורית, בספרים כגון "ישמעאל"). אולם, נהניתי להכיר נקודת מבט קצת שונה, והספר כתוב בצורה רהוטה ושוטפת. עבורי, זו גם הזדמנות לבוא לנושא מוכר בלא דעות קדומות, ולנסות  ולפתח תובנות חדשות לגבי תחום שלכאורה אני כבר מכיר ומבין אותו. אני נהנה לעשות זאת עם ספרים שכבר קראתי והפנמתי, ובוודאי עם ספרים חדשים בתחומים מוכרים.
אנסה לסכם כאן כמה מהנקודות ששבו את תשומת ליבי. אלו הינן כמובן  הנקודות שדיברו אלי, שקשורות ברקע שלי והמקום ממנו באתי. היה מעניין לגלות איך אבא שלי, לשם דוגמא, ראה את הדברים בצורה קצת שונה, למרות הרקע הדומה למדי שלכאורה יש לנו.

המהפכה החקלאית – לא מה שחשבתם

איכר מצרי קדום מוציא לחם בזיעת אפו
הנקודה הראשונה, ואולי אחת הכי מעניינות עבורי, היא המהפכה החקלאית. זהו בעצם סיפור הגירוש, או ליתר דיוק, העזיבה מרצון של גן העדן הלקטי, לטובת החיים הקשים של החקלאי, המוציא את לחמו בזיעת אפו. מקובל היום על חוקרים רבים בתחום, שהחברה הלקטית ציידית היתה חברת שפע אמיתית – אנשים עבדו מעט שעות (לרוב כ 20 שעות בשבוע), חיו חיים בריאים וארוכים (עד גיל 70 ויותר, בהנחה שעברו את שנות הילדות) ונהנו ממגוון רחב של מזון. עם המעבר לחברה החקלאית, בניגוד אולי לדעה שהשתרשה אצל רבים, ירדה איכות החיים באופן דרסטי. הגובה של האנשים ירד (בכ 20 ס"מ), תוחלת החיים ירדה בכ 20 שנה, התפתחו מחלות רבות ושונות, החל מכאבי גב (דוגמא יפה בספר היא תמונה מקבר פרעוני של איכר ההולך כפוף אחר  המחרשה) וכלה במגפות חדשות ועוד צרות למיניהן. השאלה שתמיד נשאלת היא מדוע אנשים בחרו בחירות כאלו, שרק הרעו את מצבם. אין, וכנראה לא תהיה תשובה אחת לשאלה הזו. אולם נקודת מבט מעניינת העולה בספר היא ההדרגתיות של התהליך, המסתיר את הבעייתיות מעינינו. התהליך של מעבר לחברה חקלאית ערך כאלף עד אלפיים שנים. במונחים של התפתחות בני האדם, הנמצאים על העולם מאות אלפי או מיליוני שנה (בתלות באם נתייחס רק להומו סאפיינס או גם לשאר מיני האדם), זהו זמן קצרצר, כמעט מיידי. אולם, במונחים של אנשים בודדים, זהו טווח של דורות רבים, כך שעבור כל אינדיבידואל, השינוי הוא מזערי. הפרט הראשון שעושה צעד קטן לכיוון החקלאות מרגיש כנראה שתנאי חייו משתפרים. הפרט שנולד לאחר 10 דורות כבר נולד אל תוך מציאות קיימת של חברה בשלבי מעבר אל חברה חקלאית, ואין לו נקודת ייחוס לחיים הטובים בהרבה שהיו לאבותיו הרחוקים, לבד אולי במיתוסים כמו זה של הגירוש מגן העדן, המוכר לנו. וגם אז – הגירוש מיוחס לכוח עליון, ולא לבחירות מודעות למחצה שנעשו לפני כמה מאות שנים. וכמו שהררי טוען, ברגע שהבחירה נעשתה, היא לעיתים קרובות בלית הפיכה. המהפכה החקלאית למשל גרמה לעליה דמוגרפית גדולה ביותר (כי בחברה חקלאית יש יתרון לכמה שיותר ידיים עובדות, להבדיל מלקטים נודדים אשר יולידו ילד נוסף רק לאחר שהילד הראשון הגיע לעצמאות יחסית). לאחר שזה קרה כבר היה קשה או אף בלתי אפשרי לחזור אחורה לחיים הפשוטים והטובים בהרבה שהיו קיימים כנראה רק כמה מאות שנים לפני כן. שלא לדבר על ההתהוות של מעמדות של שליטים, לוחמים וסוחרים שנהנו מהמצב החדש, ויכלו לשמר אותו בכח הזרוע (או המניפולציה הדתית והחברתית) למרות הסבל שנגרם לרוב האנשים.

סיפורי בדים

חמורבי
נקודה נוספת מעניינת החוזרת לאורך הספר היא הנושא של הסיפורים השונים שאנו בוחרים לספר לעצמנו, הסרטים השונים שאנו בוחרים להקרין על מסך חיינו. רובנו הגדול (וגם אני בתוכם) בוחרים לחיות את חיינו במציאות שאנו בוראים לעצמנו, או שהחברה והמנהיגים בוחרים לברוא עבורנו. אמנם יש כמובן קשר בינה לבין המציאות, אך לעיתים קרובות הוא רופף למדי. מתוך השקפת העולם שאנו מאמצים, אנו בעצם קובעים היכן נשקיע את האנרגיה שלנו, איך יהיה היחס שלנו לסובבים אותנו ואיך נחיה בכלל. דוגמא נפלאה היא ההשוואה בין חוקי חמורבי (מלך בבלי מהמאה ה 18 לפנה"ס) לחוקה האמריקאית. חוקי חמורבי (הדומים בחלקם באופן מפתיע לחוקי התורה, על אף שהקדימו אותם בכמה מאות שנים) ניתנו על ידי מלך זה במטרה מוצהרת להנהיג שלום וסדר נכון ברחבי הממלכה. הם מכילים חלוקה לאדם נעלה, אדם פחות ועבדים. העונשים והכללים מבדילים בצורה חזקה ובעינינו ברברית בין קבוצות אלו. כך כאשר אדם נעלה יוציא את עינו של אדם נעלה אחר – יוציאו לו "עין תחת עין", אך אם יוציא את עינו של עבד – ישלם קנס כספי כלשהו. אותי זה כמובן מזעזע, אך בעיני חמורבי זה נראה טבעי, והוא אף מתפאר בכתביו איך הוא הביא שלום וסדר לממלכה. ומצד שני, הכרזת העצמאות האמריקאית, המתחילה בטענה ש"אנו סבורים שאמיתות אלו ברורות מאליהן, שכל בני האדם נולדו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהן, וביניהן הזכויות לחיים, חירות וחתירה לאושר" (כמובן, בתנאי שהם לא עבדים שחורים או נשים). הרי ברור לכולנו שיש אי שוויון בין אנשים בכל מיני מובנים, והוא קיים עד היום, גם בארה"ב. כלומר יש כאן הצהרה ודרך מחשבה שמנסה לעצב מציאות, שחמורבי, למשל, היה מזדעזע ממנה. וזאת כמובן בלא לדבר על הפיקציה הגדולה שמנהלת את חייהם של כולנו – הכסף. החל מאותם ככרות כסף (או זהב), מתכות חסרות כמעט כל ערך פונקציונלי (בודאי בעולם העתיק), המשך במטבעות, עבור לשטרות נייר וכלה בימינו בסימנים אלקטרוניים במחשבים הנסתרים מעינינו. ובכל זאת, רוב האנשים מכלים את ימיהם ב"מרוץ אחר הכסף". כמובן שזה לא פשוט עד כדי כך, אך בהחלט יש כאן נקודה למחשבה על החברה הוירטואלית שהקמנו (ובייחוד בהתחשב בעובדה שהועלתה כבר בספרים וסרטים שהבנקים מחזיקים לכל היותר כעשירית מהכסף שהם מלווים, כלומר כולנו חיים במשחק "מונופול" אחד גדול, עם כסף מדומיין).

על טוב ורע

יש עוד נקודות רבות בספר, אך אסיים בנקודה אולי משנית (לנושא המרכזי של הספר), אך משמעותית בעיני – הבנאליות של הרוע (כדבריה, בהקשר אחר, של חנה ארנדט). אתחיל בסיפור קצר – לפני שנה, בטיול במרוקו, עברנו גם במערות שנחצבו בסלע, בהם אוחסנו אלפי ומאות אלפי העבדים שהועברו מאפריקה לאירופה ואמריקה, בכדי להמכר בשווקים שם, כמו שאנו מוכרים בהמות בימינו. אישית, הזדעזעתי מהתחושה של הסבל והרשע שנצבר בקירות האלו, אנשים שחיו את חייהם ופתאום, פשוט ניצודו ונמכרו לחיים מלאי סבל וכאב, בכדי לספק את הנאותיהם של אנשים אחרים (הערת אגב מעניינת – רובם נמכרו לעבדות באמריקה, עבור מטעי הסוכר והטבק – כלומר לאפשר לאירופאים לצרוך יותר ממתקים וסיגריות). אם היום הייתי בא ומספר לחבר שלי שרכשתי עבד חדש, היה מן הסתם מסתכל עלי בזעזוע עמוק ובשאט נפש – ובודאי גם רץ לדווח למשטרה. ואולם אם היינו חיים לפני מאתיים שנה ופחות, אותו חבר היה בודאי מברך אותי על הרכישה, אולי קצת מקנא, כמו שאנו מקנאים במי שרכש אייפון חדש או מכונית חדשה. כלומר התנהגות שהיתה נורמטיבית לחלוטין לפני זמן קצר מאד במונחים של חברה נהפכה לפסולה לחלוטין בימינו.
עבדים מובלים בשבי
באותה צורה, אנו קוראים על היחס המזעזע לתרבויות ילידיות עם השתלטות האירופאים – איך בקונגו כרתו את ידיהם של כפריים שלא עמדו במכסת הפקת הגומי מעצי הגומי, איך באיי הודו המערבית העדיפו הילידים  המקומיים (שחיו שם דורות רבים בשלווה יחסית) להתאבד ולהרוג את ילדיהם ובלבד שלא יחיו בסבל שהמיתו עליהם הכובשים הספרדים. איך בהודו מתו מיליונים בחבל בנגל עקב שינויים חקלאיים שנכפו על ידי הבריטים. וכיצד רבות מפעולות אלו מומנו על ידי אזרחים הגונים ושומרי חוק, הדואגים בוודאי לשכניהם, על ידי קניית מניות של החברות או הגופים שעסקו בפעולות האלו. הבעיה בעיני, היא לא באותו מיעוט קטן ורצחני שעסק בהתעללות בשטח, אלא בכל ה"אזרחים הטובים" שתמכו בפעולות האלו, מתוך בורות או חוסר רצון לדעת.
מצד אחד, זה מזעזע, אך מצד שני, אני מגלה מסביבי יותר מודעות למה שקורה בעולם. האמת נהיית יותר ויותר נגישה. היום כבר אף אחד (לפחות במערב) לא יחזיק עבדים, בודאי לא בצורה גלויה וישירה. ובהקשר זה, כאשר אני קורא ושומע על ההתעללות הנוראית שמתרחשת בימינו בתעשיית המשק החי – בשר, חלב, עופות, וזה מזכיר לי את אותה התעללות שהתרחשה כלפי עבדים לפני זמן לא רב. הידע כבר קיים ונגיש לכולם, החל בספרים כמו "שנת הבשרים שלי" וכלה בכל מיני סרטונים ביו טיוב, חלקם כמו גארי יורופסקי מעודנים, וחלקם מראים את כל הזוועה של היחס לבעלי חיים, למי שמרגיש צורך להווכח בכך במו עיניו. אני מקווה שבעוד מאה שנה (ואולי פחות), כאשר נאמר שאכלנו סטייק עסיסי, נקבל את אותו היחסי שנקבל בימינו אם נאמר שרכשנו עבד חדש. כדברי ג'ארד דיימונד, בספרו "התמוטטות", יש כאן שני סוסים הרצים צוואר אל צוואר, סוס שחור, המסמל את הרוע, החמדנות ושאר הצרות של עולמנו, אך גם סוס לבן, המסמל את הרצון לשינוי לעומת התרבות הנוכחית, השאיפה לעולם טוב יותר.
אני מעדיף להמר על הסוס הלבן, וגם לנסות לתת לו דחיפה קלה, כמיטב יכולתי.

יום שני, 9 באפריל 2012

סנדלים בטעם של פעם

היו זמנים

אני אוהב ללכת יחף מאז שאני זוכר את עצמי. מסיבה שלא היתה לגמרי מובנת לי, תמיד נמשכתי אל המגע של האדמה – אם זו התחושה של הבוץ שחודר בין האצבעות, וצובע אותן בחום של אדמה, ואם זאת אדמת המדבר החמה ביום קיץ לוהט, שמייבשת ברגע את הרגליים שזה עתה יצאו מגב מלא מים. אולם עם השנים, נהיו הרגליים שלי רכות מהליכה בנעליים וסנדלים, ואת ההליכה היחפה השארתי לחול הרך, או לאימוני טאי צ'י על הדשא. חזרתי והתוודעתי לעולם היחפנות כאשר למדתי בארגון "שומרי הגן" ואצל ה "Tracker School" של טום בראון. כבר בסדנת מבוא של שומרי הגן למדנו הליכת שועל, שהיא ההליכה המומלצת להולכים יחף, ובקורס המדריכים של שומרי הגן אף למדנו על ריצה יחפה.
מוקסינים
הכל היה מאד יפה בתיאוריה, אך קצת התקשיתי ליישם את העקרונות. לא היה לי נוח לרוץ עם המוקסינים שתפרנו בקורס. קניתי נעלי Nike Free ואפילו הצלחתי לסיים איתן מרתון (למרות שהעקב בנעליים מקשה על ריצה יחפה נכונה). אך לא הרגשתי שאני באמת "שם". ואז, לפני כשלוש שנים, נתקלתי בסיפורם של שבט הטאראהומארה, שבט האינדיאנים ממכסיקו שמתמחה בריצה יחפה. קראתי את הספר "נולדו לרוץ" שמספר את סיפורם. קראתי איך הם רצים בסנדלי "הוארצ'י" פשוטות, איתן הם הצליחו לנצח באולטרה מרתונים של 160 ק"מ, תוך כדי פטפוט נינוח אחד עם השני. הגעתי לאתר של Barefoot Ted ופגשתי לא רק בסיפורים, אלא גם בערכה להכנת הסנדלים. השקעה של 100 ₪ וקיבלתי סוליה דקה, בעובי 4 מ"מ, עשויה מגומי (של חברת ויברם, יצרנית הסוליות הידועה), ושרוך עור. לאחר כרבע שעה עבודה, גם אני הייתי הבעלים הגאה של סנדלי הוארצ'י. מאז אני הולך איתם כמעט בכל הזדמנות. רצתי איתם רבות, עד שלוש שעות רצוף, הלכתי איתם בטיולים וטרקים, כולל 10 ימי טרק בהרי האטלס במרוקו, שכלל עליות וירידות של מעל 1000 מטר כל יום. ולמרות כל זאת, אני עדיין עם אותן סוליות, ואפילו עם השרוך המקורי (שאמנם התקצר בכמה ס"מ).

חזרה למקורות

צמח יוקה - YUCCA
למרות שלכאורה מצאתי את הפתרון המושלם עבורי (יש לציין כי אני מעדיף את ה Vibram Five Fingers כאשר יש בוץ, בחורף) עדיין נשארה בי שאלה. מה עשו האינדיאנים ושאר השבטים הקדומים לפני שחברת ויברם החלה לייצר סוליות, ולפני שבכלל היו סוליות גומי ליצור מהן סנדלים?  את התשובה קיבלתי מזהרה כהן, מדריכה בשומרי הגן שבילתה זמן מה עם שבט הטאראהומארה. התברר שהנעל המסורתית אכן אינה עשויה מצמיגים ישנים, אלא מעלי צמח היוקה (Yucca) – צמח סוקולונטי  הגדל במקור במדבריות צפון אמריקה. הצמח שייך לסדרת האספרגאים (כמו האספרגוס) והוא בן משפחה של האגבה. למרבה השמחה, זכתה היוקה "לעשות עליה", והיום היא נפוצה כצמח נוי בהרבה גינות וגם בשדרות ציבוריות. חיפוש קצר בגוגל העלה סרטון ביו טיוב שבו מראים איך יוצרים סנדלים כאלו. התהליך בסרט דורש חימום של העלים מעל מדורה, וחביטה בהם, ורק אחר כך הכנת הסנדל. אני גיליתי שכאשר הכנתי סנדלים בצורה זאת, התכווצו העלים לאחר שהתייבשו, ונשארו רווחים גדולים מדי לטעמי ב"סוליה". גיליתי גם שהעלים הטריים הינם אלרגניים, וגרמו לי לפריחה מטרידה (אם כי לא קיצונית) בעור. בניסיון השני, נתתי לעלים להתייבש כמה שבועות, ורק אז התחלתי לעבוד איתם. התברר שהעלים מספיק בשרניים שאפילו לא הייתי צריך להרטיב אותם (כפי שנהוג בקליעות סלים למיניהן).
התהליך עצמו הוא פשוט, ולוקח כרבע שעה לסנדל. את התהליך ניתן לראות בצורה ברורה בסרטון. מתחילים עם ארבע עלים. חותכים כל עלה לשתיים, עד 1-2 ס"מ מהבסיס. מצליבים בין כל שני עלים, ואחר עושים קליעת שתי וערב בין 2 הזוגות, עד שמקבלים משטח בגודל של הרגל. את היתרה מקפלים חזרה. נשאר רק להכין אמצעי לקשור את הסנדל לרגל – למשל לפי כל אחת מהשיטות שמופיעות באתר של Invisible Shoes, או כל שיטה 
הוארצ'י מעלי יוקה

אחרת שנחשוב עליה, והנה יש לנו סנדלים מוכנות, וטבעיות לחלוטין. ניתן כמובן גם להשתמש בשיטות קליעה אחרות היוצרות לנו משטח מלבני במהותו.

חבל ארץ

הכנת סנדלי WARAJI

פעם היו זקני השבט להתייעץ איתם, וללמוד מהם על העולם. בימינו, יש את האינטרנט. לא בטוח בכלל שזה יותר טוב, אולם זה בהחלט נותן לנו אפשרות להכיר תרבויות וגישות שונות, שפעם היינו צריכים להסתובב שנים על שנים ברחבי העולם בכדי להכיר אותם. כך יצא ששיטוט קצר באינטרנט הביא אותי אל סנדלים מבוססי חבל. זה לא ממש רעיון חדש. אפשר אפילו לומר שזה בעצם רעיון ממש ישן, שלא לומר עתיק. הסנדלים העשויות חבל העתיקות ביותר שנמצאו עד היום הן ממדינת אורגון שבצפון מערב ארה"ב, והן תוארכו לסביבות 10,000 שנה לפנה"ס. סנדלים כאלו הופיעו בתרבויות נוספות רבות (למעשה יש ציורי מערות עם אנשים לובשי סנדלים מלפני 40,000 שנה), והן היו קיימות בתרבויות של מצרים ויוון, סין, יפן והודו, ובוודאי בעוד הרבה מקומות. אני מצאתי הוראות להכנת סנדלי ווראג'י (waraji) יפניות, והכנתי זוג ראשון מבוסס על שיטה זו. ניתן להשתמש בחבלים שונים להכנת הסנדל. אני מעדיף חבל טבעי, רצוי בעובי שבין 4 ל 6 מ"מ. בתלות בגודל הרגל נדרש כ 8 עד 12 מטר חבל. חשוב להקפיד על אריגה הדוקה של הסנדל. כמו תמיד, יש כל מיני שיטות 
סנדלי WARAJI מוכנים

לקשירת הסנדל – ניתן לחפש פתרונות באינטרנט, וניתן גם להיות יצירתיים ולהמציא שיטות חדשות. למי שרוצה להיות באמת "נאמן למקור" ניתן לקלוע את החבל בבית – עלי בננה הם אופציה פשוטה אם כי לא מאד עמידה. ניתן גם לקלוע חבל ממיני האגבה המצויים בארץ ("אגבה סיסל" היא כידוע המקור לחבלי סיסל, אולם גם ממינים אחרים ניתן לשזור חבלים), אולם חשוב לזכור שרבים מאיתנו (ואני ביניהם) אלרגיים לעלי האגבה, בייחוד בזמן שהם טריים.

אחרית דבר

עבורי סנדלים הם דרך נפלאה לנוע עם מכסימום קשר ורגישות לקרקע שאנו דורכים עליה. כאשר אנו מכינים את הסנדלים שלנו לבד אנו גם יוצרים איתם איזשהו קשר בלתי אמצעי, שנותנת לנו תחושה של חירות וחוסר תלות.
כאשר התחלתי לרוץ יחף לפני כמה שנים הייתי בין הבודדים, ואולי היחיד שעשה כך (למעט בוודאי כמה ילדים בדואים). אני עדיין שומע תגובות על "ההוא שרץ יחף, והוא אפילו לא אתיופי" במושב שבו אני גר. אולם נראה שעם הזמן יש בכל זאת הד גובר לנושא הריצה וההליכה היחפים. קיימת קבוצה בפייסבוק של רצים יחפים, יחפנים משתתפים במרתונים גם בארץ. במסגרת שומרי הגן, הכינו כמעט כל המדריכים (כ 40) סנדלי הוארצ'י מרצועת מסוע, ובעקבותיהם גם רבים מהחניכים. בהמשך גם הכינו רוב המדריכים וחלק מהחניכים סנדלי וואראג'י מחבל. בהתכנסות אביב האחרונה של שומרי הגן, מפגש שנתי בו מגיעים מדריכים עם חניכיהם מרחבי הארץ ל 3 ימים בכרמל, אף נערך ה"מרתון היחף" הראשון של שומרי הגן. כ 40 מדריכים ביחד עם כ 80 חניכים רצו כל אחד קטע של קילומטר או יותר, וסך הכל יצרו מרוץ שליחים לאורך 42 ק"מ, בו היו כל המשתתפים עם סנדלי הוארצ'י או אף יחפים לגמרי.
כיום אני מעביר סדנאות בו אני מלמד אנשים את הדרך לרוץ וללכת יחף בצורה נכונה, בריאה ויעילה, ונהנה לראות איך אנשים נוספים נחשפים לעונג ולקלילות שבריצה יחפה.