יום שני, 9 ביולי 2012

יומן קריאה – קיצור תולדות האנושות


מסע אל ארץ נודעת – לא נודעת

קיצור תולדות האנושות - הספר
לכבוד יום הולדתו של אבי החלטתי לקנות לו כמתנה את הספר של יובל הררי – "קיצור תולדות האנושות", עליו שמעתי רבות, בייחוד לאור העובדה שהוא כנראה מתעסק עם נושאים שמעניינים אותי – איך התפתחה האנושות, איך חיו חברות קדומות ואיך הגענו למקום שאנו נמצאים בו כעת. בדיעבד התברר שאבא שלי כבר קנה וקרא אותו עוד לפני שנה, אך כך גם אני זכיתי לקרוא את הספר.
בגדול, הספר חוזר על מוטיבים שנתקלתי בהם כבר בעבר לגבי המעבר מהתרבות של ציידים  לקטים לחברה החקלאית, ומשם לחברה התעשייתית והפוסט תעשייתית. רעיונות שהועלו כבר על ידי חוקרים וסופרים כמו ג'ארד דיאמונד או דניאל קווין (בדרכו הסיפורית, בספרים כגון "ישמעאל"). אולם, נהניתי להכיר נקודת מבט קצת שונה, והספר כתוב בצורה רהוטה ושוטפת. עבורי, זו גם הזדמנות לבוא לנושא מוכר בלא דעות קדומות, ולנסות  ולפתח תובנות חדשות לגבי תחום שלכאורה אני כבר מכיר ומבין אותו. אני נהנה לעשות זאת עם ספרים שכבר קראתי והפנמתי, ובוודאי עם ספרים חדשים בתחומים מוכרים.
אנסה לסכם כאן כמה מהנקודות ששבו את תשומת ליבי. אלו הינן כמובן  הנקודות שדיברו אלי, שקשורות ברקע שלי והמקום ממנו באתי. היה מעניין לגלות איך אבא שלי, לשם דוגמא, ראה את הדברים בצורה קצת שונה, למרות הרקע הדומה למדי שלכאורה יש לנו.

המהפכה החקלאית – לא מה שחשבתם

איכר מצרי קדום מוציא לחם בזיעת אפו
הנקודה הראשונה, ואולי אחת הכי מעניינות עבורי, היא המהפכה החקלאית. זהו בעצם סיפור הגירוש, או ליתר דיוק, העזיבה מרצון של גן העדן הלקטי, לטובת החיים הקשים של החקלאי, המוציא את לחמו בזיעת אפו. מקובל היום על חוקרים רבים בתחום, שהחברה הלקטית ציידית היתה חברת שפע אמיתית – אנשים עבדו מעט שעות (לרוב כ 20 שעות בשבוע), חיו חיים בריאים וארוכים (עד גיל 70 ויותר, בהנחה שעברו את שנות הילדות) ונהנו ממגוון רחב של מזון. עם המעבר לחברה החקלאית, בניגוד אולי לדעה שהשתרשה אצל רבים, ירדה איכות החיים באופן דרסטי. הגובה של האנשים ירד (בכ 20 ס"מ), תוחלת החיים ירדה בכ 20 שנה, התפתחו מחלות רבות ושונות, החל מכאבי גב (דוגמא יפה בספר היא תמונה מקבר פרעוני של איכר ההולך כפוף אחר  המחרשה) וכלה במגפות חדשות ועוד צרות למיניהן. השאלה שתמיד נשאלת היא מדוע אנשים בחרו בחירות כאלו, שרק הרעו את מצבם. אין, וכנראה לא תהיה תשובה אחת לשאלה הזו. אולם נקודת מבט מעניינת העולה בספר היא ההדרגתיות של התהליך, המסתיר את הבעייתיות מעינינו. התהליך של מעבר לחברה חקלאית ערך כאלף עד אלפיים שנים. במונחים של התפתחות בני האדם, הנמצאים על העולם מאות אלפי או מיליוני שנה (בתלות באם נתייחס רק להומו סאפיינס או גם לשאר מיני האדם), זהו זמן קצרצר, כמעט מיידי. אולם, במונחים של אנשים בודדים, זהו טווח של דורות רבים, כך שעבור כל אינדיבידואל, השינוי הוא מזערי. הפרט הראשון שעושה צעד קטן לכיוון החקלאות מרגיש כנראה שתנאי חייו משתפרים. הפרט שנולד לאחר 10 דורות כבר נולד אל תוך מציאות קיימת של חברה בשלבי מעבר אל חברה חקלאית, ואין לו נקודת ייחוס לחיים הטובים בהרבה שהיו לאבותיו הרחוקים, לבד אולי במיתוסים כמו זה של הגירוש מגן העדן, המוכר לנו. וגם אז – הגירוש מיוחס לכוח עליון, ולא לבחירות מודעות למחצה שנעשו לפני כמה מאות שנים. וכמו שהררי טוען, ברגע שהבחירה נעשתה, היא לעיתים קרובות בלית הפיכה. המהפכה החקלאית למשל גרמה לעליה דמוגרפית גדולה ביותר (כי בחברה חקלאית יש יתרון לכמה שיותר ידיים עובדות, להבדיל מלקטים נודדים אשר יולידו ילד נוסף רק לאחר שהילד הראשון הגיע לעצמאות יחסית). לאחר שזה קרה כבר היה קשה או אף בלתי אפשרי לחזור אחורה לחיים הפשוטים והטובים בהרבה שהיו קיימים כנראה רק כמה מאות שנים לפני כן. שלא לדבר על ההתהוות של מעמדות של שליטים, לוחמים וסוחרים שנהנו מהמצב החדש, ויכלו לשמר אותו בכח הזרוע (או המניפולציה הדתית והחברתית) למרות הסבל שנגרם לרוב האנשים.

סיפורי בדים

חמורבי
נקודה נוספת מעניינת החוזרת לאורך הספר היא הנושא של הסיפורים השונים שאנו בוחרים לספר לעצמנו, הסרטים השונים שאנו בוחרים להקרין על מסך חיינו. רובנו הגדול (וגם אני בתוכם) בוחרים לחיות את חיינו במציאות שאנו בוראים לעצמנו, או שהחברה והמנהיגים בוחרים לברוא עבורנו. אמנם יש כמובן קשר בינה לבין המציאות, אך לעיתים קרובות הוא רופף למדי. מתוך השקפת העולם שאנו מאמצים, אנו בעצם קובעים היכן נשקיע את האנרגיה שלנו, איך יהיה היחס שלנו לסובבים אותנו ואיך נחיה בכלל. דוגמא נפלאה היא ההשוואה בין חוקי חמורבי (מלך בבלי מהמאה ה 18 לפנה"ס) לחוקה האמריקאית. חוקי חמורבי (הדומים בחלקם באופן מפתיע לחוקי התורה, על אף שהקדימו אותם בכמה מאות שנים) ניתנו על ידי מלך זה במטרה מוצהרת להנהיג שלום וסדר נכון ברחבי הממלכה. הם מכילים חלוקה לאדם נעלה, אדם פחות ועבדים. העונשים והכללים מבדילים בצורה חזקה ובעינינו ברברית בין קבוצות אלו. כך כאשר אדם נעלה יוציא את עינו של אדם נעלה אחר – יוציאו לו "עין תחת עין", אך אם יוציא את עינו של עבד – ישלם קנס כספי כלשהו. אותי זה כמובן מזעזע, אך בעיני חמורבי זה נראה טבעי, והוא אף מתפאר בכתביו איך הוא הביא שלום וסדר לממלכה. ומצד שני, הכרזת העצמאות האמריקאית, המתחילה בטענה ש"אנו סבורים שאמיתות אלו ברורות מאליהן, שכל בני האדם נולדו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהן, וביניהן הזכויות לחיים, חירות וחתירה לאושר" (כמובן, בתנאי שהם לא עבדים שחורים או נשים). הרי ברור לכולנו שיש אי שוויון בין אנשים בכל מיני מובנים, והוא קיים עד היום, גם בארה"ב. כלומר יש כאן הצהרה ודרך מחשבה שמנסה לעצב מציאות, שחמורבי, למשל, היה מזדעזע ממנה. וזאת כמובן בלא לדבר על הפיקציה הגדולה שמנהלת את חייהם של כולנו – הכסף. החל מאותם ככרות כסף (או זהב), מתכות חסרות כמעט כל ערך פונקציונלי (בודאי בעולם העתיק), המשך במטבעות, עבור לשטרות נייר וכלה בימינו בסימנים אלקטרוניים במחשבים הנסתרים מעינינו. ובכל זאת, רוב האנשים מכלים את ימיהם ב"מרוץ אחר הכסף". כמובן שזה לא פשוט עד כדי כך, אך בהחלט יש כאן נקודה למחשבה על החברה הוירטואלית שהקמנו (ובייחוד בהתחשב בעובדה שהועלתה כבר בספרים וסרטים שהבנקים מחזיקים לכל היותר כעשירית מהכסף שהם מלווים, כלומר כולנו חיים במשחק "מונופול" אחד גדול, עם כסף מדומיין).

על טוב ורע

יש עוד נקודות רבות בספר, אך אסיים בנקודה אולי משנית (לנושא המרכזי של הספר), אך משמעותית בעיני – הבנאליות של הרוע (כדבריה, בהקשר אחר, של חנה ארנדט). אתחיל בסיפור קצר – לפני שנה, בטיול במרוקו, עברנו גם במערות שנחצבו בסלע, בהם אוחסנו אלפי ומאות אלפי העבדים שהועברו מאפריקה לאירופה ואמריקה, בכדי להמכר בשווקים שם, כמו שאנו מוכרים בהמות בימינו. אישית, הזדעזעתי מהתחושה של הסבל והרשע שנצבר בקירות האלו, אנשים שחיו את חייהם ופתאום, פשוט ניצודו ונמכרו לחיים מלאי סבל וכאב, בכדי לספק את הנאותיהם של אנשים אחרים (הערת אגב מעניינת – רובם נמכרו לעבדות באמריקה, עבור מטעי הסוכר והטבק – כלומר לאפשר לאירופאים לצרוך יותר ממתקים וסיגריות). אם היום הייתי בא ומספר לחבר שלי שרכשתי עבד חדש, היה מן הסתם מסתכל עלי בזעזוע עמוק ובשאט נפש – ובודאי גם רץ לדווח למשטרה. ואולם אם היינו חיים לפני מאתיים שנה ופחות, אותו חבר היה בודאי מברך אותי על הרכישה, אולי קצת מקנא, כמו שאנו מקנאים במי שרכש אייפון חדש או מכונית חדשה. כלומר התנהגות שהיתה נורמטיבית לחלוטין לפני זמן קצר מאד במונחים של חברה נהפכה לפסולה לחלוטין בימינו.
עבדים מובלים בשבי
באותה צורה, אנו קוראים על היחס המזעזע לתרבויות ילידיות עם השתלטות האירופאים – איך בקונגו כרתו את ידיהם של כפריים שלא עמדו במכסת הפקת הגומי מעצי הגומי, איך באיי הודו המערבית העדיפו הילידים  המקומיים (שחיו שם דורות רבים בשלווה יחסית) להתאבד ולהרוג את ילדיהם ובלבד שלא יחיו בסבל שהמיתו עליהם הכובשים הספרדים. איך בהודו מתו מיליונים בחבל בנגל עקב שינויים חקלאיים שנכפו על ידי הבריטים. וכיצד רבות מפעולות אלו מומנו על ידי אזרחים הגונים ושומרי חוק, הדואגים בוודאי לשכניהם, על ידי קניית מניות של החברות או הגופים שעסקו בפעולות האלו. הבעיה בעיני, היא לא באותו מיעוט קטן ורצחני שעסק בהתעללות בשטח, אלא בכל ה"אזרחים הטובים" שתמכו בפעולות האלו, מתוך בורות או חוסר רצון לדעת.
מצד אחד, זה מזעזע, אך מצד שני, אני מגלה מסביבי יותר מודעות למה שקורה בעולם. האמת נהיית יותר ויותר נגישה. היום כבר אף אחד (לפחות במערב) לא יחזיק עבדים, בודאי לא בצורה גלויה וישירה. ובהקשר זה, כאשר אני קורא ושומע על ההתעללות הנוראית שמתרחשת בימינו בתעשיית המשק החי – בשר, חלב, עופות, וזה מזכיר לי את אותה התעללות שהתרחשה כלפי עבדים לפני זמן לא רב. הידע כבר קיים ונגיש לכולם, החל בספרים כמו "שנת הבשרים שלי" וכלה בכל מיני סרטונים ביו טיוב, חלקם כמו גארי יורופסקי מעודנים, וחלקם מראים את כל הזוועה של היחס לבעלי חיים, למי שמרגיש צורך להווכח בכך במו עיניו. אני מקווה שבעוד מאה שנה (ואולי פחות), כאשר נאמר שאכלנו סטייק עסיסי, נקבל את אותו היחסי שנקבל בימינו אם נאמר שרכשנו עבד חדש. כדברי ג'ארד דיימונד, בספרו "התמוטטות", יש כאן שני סוסים הרצים צוואר אל צוואר, סוס שחור, המסמל את הרוע, החמדנות ושאר הצרות של עולמנו, אך גם סוס לבן, המסמל את הרצון לשינוי לעומת התרבות הנוכחית, השאיפה לעולם טוב יותר.
אני מעדיף להמר על הסוס הלבן, וגם לנסות לתת לו דחיפה קלה, כמיטב יכולתי.

2 comments:

Yaakov Aglamaz אמר/ה...

דני,

קראתי בהנאה את הפוסט והסכמתי עם רובו.

לטעמי, העבדות לבשה פנים חדשות במאה ה-20. איננו רואים אנשים עם שוטים מצליפים על אנשים לעבוד, אך שוק התעסוקה המודרני, אינו אלא שוק עבדים! במקום כליאה וקשירה על העובדים, ישנם אמצעים חדשים ו"מודרניים", הכולאים אותנו החל מהחינוך, דרך הרפואה, התזונה, שטיפת המוח בטלויזיה.

ברכת חירות לכולם. יעקב אגלמז.

Danny Wolfstein - דני וולפשטיין אמר/ה...

בהחלט מסכים איתך. הרי על זה כבר נאמר למשל שאנו "משועבדים" לתרבות הצריכה. מעבר לכך יש לכולנו את אותם עבדים בלתי נראים העמלים למעננו באפריקה, מזרח אסיה וכו' - מכינים את הבגדים שאנו קונים בזול, את המוצרים האלקטרוניים ושאר הדברים שנראים לנו ברורים מאליהם.
גם אני נמצא במצב זה - אולם אני מנסה לצמצם את הצריכה כמיטב יכולתי, ולהתנהל מתוך מודעות, ולזכור תמיד כמה אני רחוק משלמות:)