יום שני, 9 באפריל 2012

סנדלים בטעם של פעם

היו זמנים

אני אוהב ללכת יחף מאז שאני זוכר את עצמי. מסיבה שלא היתה לגמרי מובנת לי, תמיד נמשכתי אל המגע של האדמה – אם זו התחושה של הבוץ שחודר בין האצבעות, וצובע אותן בחום של אדמה, ואם זאת אדמת המדבר החמה ביום קיץ לוהט, שמייבשת ברגע את הרגליים שזה עתה יצאו מגב מלא מים. אולם עם השנים, נהיו הרגליים שלי רכות מהליכה בנעליים וסנדלים, ואת ההליכה היחפה השארתי לחול הרך, או לאימוני טאי צ'י על הדשא. חזרתי והתוודעתי לעולם היחפנות כאשר למדתי בארגון "שומרי הגן" ואצל ה "Tracker School" של טום בראון. כבר בסדנת מבוא של שומרי הגן למדנו הליכת שועל, שהיא ההליכה המומלצת להולכים יחף, ובקורס המדריכים של שומרי הגן אף למדנו על ריצה יחפה.
מוקסינים
הכל היה מאד יפה בתיאוריה, אך קצת התקשיתי ליישם את העקרונות. לא היה לי נוח לרוץ עם המוקסינים שתפרנו בקורס. קניתי נעלי Nike Free ואפילו הצלחתי לסיים איתן מרתון (למרות שהעקב בנעליים מקשה על ריצה יחפה נכונה). אך לא הרגשתי שאני באמת "שם". ואז, לפני כשלוש שנים, נתקלתי בסיפורם של שבט הטאראהומארה, שבט האינדיאנים ממכסיקו שמתמחה בריצה יחפה. קראתי את הספר "נולדו לרוץ" שמספר את סיפורם. קראתי איך הם רצים בסנדלי "הוארצ'י" פשוטות, איתן הם הצליחו לנצח באולטרה מרתונים של 160 ק"מ, תוך כדי פטפוט נינוח אחד עם השני. הגעתי לאתר של Barefoot Ted ופגשתי לא רק בסיפורים, אלא גם בערכה להכנת הסנדלים. השקעה של 100 ₪ וקיבלתי סוליה דקה, בעובי 4 מ"מ, עשויה מגומי (של חברת ויברם, יצרנית הסוליות הידועה), ושרוך עור. לאחר כרבע שעה עבודה, גם אני הייתי הבעלים הגאה של סנדלי הוארצ'י. מאז אני הולך איתם כמעט בכל הזדמנות. רצתי איתם רבות, עד שלוש שעות רצוף, הלכתי איתם בטיולים וטרקים, כולל 10 ימי טרק בהרי האטלס במרוקו, שכלל עליות וירידות של מעל 1000 מטר כל יום. ולמרות כל זאת, אני עדיין עם אותן סוליות, ואפילו עם השרוך המקורי (שאמנם התקצר בכמה ס"מ).

חזרה למקורות

צמח יוקה - YUCCA
למרות שלכאורה מצאתי את הפתרון המושלם עבורי (יש לציין כי אני מעדיף את ה Vibram Five Fingers כאשר יש בוץ, בחורף) עדיין נשארה בי שאלה. מה עשו האינדיאנים ושאר השבטים הקדומים לפני שחברת ויברם החלה לייצר סוליות, ולפני שבכלל היו סוליות גומי ליצור מהן סנדלים?  את התשובה קיבלתי מזהרה כהן, מדריכה בשומרי הגן שבילתה זמן מה עם שבט הטאראהומארה. התברר שהנעל המסורתית אכן אינה עשויה מצמיגים ישנים, אלא מעלי צמח היוקה (Yucca) – צמח סוקולונטי  הגדל במקור במדבריות צפון אמריקה. הצמח שייך לסדרת האספרגאים (כמו האספרגוס) והוא בן משפחה של האגבה. למרבה השמחה, זכתה היוקה "לעשות עליה", והיום היא נפוצה כצמח נוי בהרבה גינות וגם בשדרות ציבוריות. חיפוש קצר בגוגל העלה סרטון ביו טיוב שבו מראים איך יוצרים סנדלים כאלו. התהליך בסרט דורש חימום של העלים מעל מדורה, וחביטה בהם, ורק אחר כך הכנת הסנדל. אני גיליתי שכאשר הכנתי סנדלים בצורה זאת, התכווצו העלים לאחר שהתייבשו, ונשארו רווחים גדולים מדי לטעמי ב"סוליה". גיליתי גם שהעלים הטריים הינם אלרגניים, וגרמו לי לפריחה מטרידה (אם כי לא קיצונית) בעור. בניסיון השני, נתתי לעלים להתייבש כמה שבועות, ורק אז התחלתי לעבוד איתם. התברר שהעלים מספיק בשרניים שאפילו לא הייתי צריך להרטיב אותם (כפי שנהוג בקליעות סלים למיניהן).
התהליך עצמו הוא פשוט, ולוקח כרבע שעה לסנדל. את התהליך ניתן לראות בצורה ברורה בסרטון. מתחילים עם ארבע עלים. חותכים כל עלה לשתיים, עד 1-2 ס"מ מהבסיס. מצליבים בין כל שני עלים, ואחר עושים קליעת שתי וערב בין 2 הזוגות, עד שמקבלים משטח בגודל של הרגל. את היתרה מקפלים חזרה. נשאר רק להכין אמצעי לקשור את הסנדל לרגל – למשל לפי כל אחת מהשיטות שמופיעות באתר של Invisible Shoes, או כל שיטה 
הוארצ'י מעלי יוקה

אחרת שנחשוב עליה, והנה יש לנו סנדלים מוכנות, וטבעיות לחלוטין. ניתן כמובן גם להשתמש בשיטות קליעה אחרות היוצרות לנו משטח מלבני במהותו.

חבל ארץ

הכנת סנדלי WARAJI

פעם היו זקני השבט להתייעץ איתם, וללמוד מהם על העולם. בימינו, יש את האינטרנט. לא בטוח בכלל שזה יותר טוב, אולם זה בהחלט נותן לנו אפשרות להכיר תרבויות וגישות שונות, שפעם היינו צריכים להסתובב שנים על שנים ברחבי העולם בכדי להכיר אותם. כך יצא ששיטוט קצר באינטרנט הביא אותי אל סנדלים מבוססי חבל. זה לא ממש רעיון חדש. אפשר אפילו לומר שזה בעצם רעיון ממש ישן, שלא לומר עתיק. הסנדלים העשויות חבל העתיקות ביותר שנמצאו עד היום הן ממדינת אורגון שבצפון מערב ארה"ב, והן תוארכו לסביבות 10,000 שנה לפנה"ס. סנדלים כאלו הופיעו בתרבויות נוספות רבות (למעשה יש ציורי מערות עם אנשים לובשי סנדלים מלפני 40,000 שנה), והן היו קיימות בתרבויות של מצרים ויוון, סין, יפן והודו, ובוודאי בעוד הרבה מקומות. אני מצאתי הוראות להכנת סנדלי ווראג'י (waraji) יפניות, והכנתי זוג ראשון מבוסס על שיטה זו. ניתן להשתמש בחבלים שונים להכנת הסנדל. אני מעדיף חבל טבעי, רצוי בעובי שבין 4 ל 6 מ"מ. בתלות בגודל הרגל נדרש כ 8 עד 12 מטר חבל. חשוב להקפיד על אריגה הדוקה של הסנדל. כמו תמיד, יש כל מיני שיטות 
סנדלי WARAJI מוכנים

לקשירת הסנדל – ניתן לחפש פתרונות באינטרנט, וניתן גם להיות יצירתיים ולהמציא שיטות חדשות. למי שרוצה להיות באמת "נאמן למקור" ניתן לקלוע את החבל בבית – עלי בננה הם אופציה פשוטה אם כי לא מאד עמידה. ניתן גם לקלוע חבל ממיני האגבה המצויים בארץ ("אגבה סיסל" היא כידוע המקור לחבלי סיסל, אולם גם ממינים אחרים ניתן לשזור חבלים), אולם חשוב לזכור שרבים מאיתנו (ואני ביניהם) אלרגיים לעלי האגבה, בייחוד בזמן שהם טריים.

אחרית דבר

עבורי סנדלים הם דרך נפלאה לנוע עם מכסימום קשר ורגישות לקרקע שאנו דורכים עליה. כאשר אנו מכינים את הסנדלים שלנו לבד אנו גם יוצרים איתם איזשהו קשר בלתי אמצעי, שנותנת לנו תחושה של חירות וחוסר תלות.
כאשר התחלתי לרוץ יחף לפני כמה שנים הייתי בין הבודדים, ואולי היחיד שעשה כך (למעט בוודאי כמה ילדים בדואים). אני עדיין שומע תגובות על "ההוא שרץ יחף, והוא אפילו לא אתיופי" במושב שבו אני גר. אולם נראה שעם הזמן יש בכל זאת הד גובר לנושא הריצה וההליכה היחפים. קיימת קבוצה בפייסבוק של רצים יחפים, יחפנים משתתפים במרתונים גם בארץ. במסגרת שומרי הגן, הכינו כמעט כל המדריכים (כ 40) סנדלי הוארצ'י מרצועת מסוע, ובעקבותיהם גם רבים מהחניכים. בהמשך גם הכינו רוב המדריכים וחלק מהחניכים סנדלי וואראג'י מחבל. בהתכנסות אביב האחרונה של שומרי הגן, מפגש שנתי בו מגיעים מדריכים עם חניכיהם מרחבי הארץ ל 3 ימים בכרמל, אף נערך ה"מרתון היחף" הראשון של שומרי הגן. כ 40 מדריכים ביחד עם כ 80 חניכים רצו כל אחד קטע של קילומטר או יותר, וסך הכל יצרו מרוץ שליחים לאורך 42 ק"מ, בו היו כל המשתתפים עם סנדלי הוארצ'י או אף יחפים לגמרי.
כיום אני מעביר סדנאות בו אני מלמד אנשים את הדרך לרוץ וללכת יחף בצורה נכונה, בריאה ויעילה, ונהנה לראות איך אנשים נוספים נחשפים לעונג ולקלילות שבריצה יחפה.

6 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בלוג מרתק לטעמי. למדתי ונהנתי לקרוא.
תודה.

אנונימי אמר/ה...

מסכימה בנוגע לבלוג :)
יש לי שאלה אלייך דני, אני טבעונית ולכן סנדלים עם שרוך עור לא באים בחשבון
אפשר פשוט להשתמש בהוארצ'י עם שרוך בד? גם אם יהיה עמיד קצת פחות (אז נחליף כמה שרוכים, לא נורא)

Danny Wolfstein - דני וולפשטיין אמר/ה...

בהחלט אין צורך להשתמש בשרוכי עור. שרוך בד נראה לי קצת בעייתי כי יש סיכוי שישתפשף מהר, אולם אני מכיר כמה אנשים שמשתמשים בשרוכים שונים - החל משרוכים קצת יותר עמידים של נעלי טיולים וכו', ועד שרוכים עשויים מחבל של חוט כביסה. רצוי שהשרוך לא יהיה עבה מדי כי אז זה לוחץ על הרגל. שרוכים אלו כנראה מתבלים יותר מהר, אולם אם טכניקת ההליכה והריצה נכונות, הרגל רק אמורה לעלות ולרדת, ואז אין בעצם חיכוך שיגרום לבלאי על הקשר. דרך נוספת שראיתי - רצועה כמו של סנדלים המושחלת דרך החור, כנראה עמיד מאד אך לא ברור לי האם יש קשר, או תפירה של הקצה במקום קשר - כך שיהיה יותר שטוח.
בכל מקרה - בהצלחה בנסיונות:)

אבנר פיפרברג אמר/ה...

בקשר לשרוכים אני השתמשתי בחבל מכותנה. למעשה הצילום האחרון של הסנדלים עם הגרבים הם שלי... לבינתיים השרוך מחזיק מצוין. הסוליה קצת פחות. עכשיו אחרי שלושה חודשים של שימוש אינטנסיבי בסנדלים אני מעריך את אורך חייהם בערך כחמישה חודשים (הסנדלים שלי הם מחבל סיזל ושרוכים מכותנה).

Danny Wolfstein - דני וולפשטיין אמר/ה...

בהתחשב בכך שנדמה לי שלקח לך קצת פחות מחצי שעה להכין את הסנדלים, זאת נראית לי השקעה לא רעה:)
ובאופן כללי, ככל שהטכניקה שלנו משתפרת, ככה גם מתארכים חיי הסנדלים, כי בתנועה נכונה אנו רק מרימים ומורידים את הרגל, ללא רכיב אופקי שיותר חיכוך. זה יותר טוב לסנדלים, וגם יותר טוב לנו, כי אנו יותר יעילים בתנועה, וגם יוצרים פחות עומס על הגוף.

Uri V אמר/ה...

האתר שלך מקסים - מאוד אהבתי את הפוסטים. מאוד אהבתי את הרעיון של סנדלים תוצרת בית. אני אקרא את זה לעומק ואנסה...
תודה
אורי
דשן לדשא