יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

ללה - Lalla


לא מזמן נתקלתי בשיריה של ללה – קדושה ומשוררת הודית, שחיה בחבל קשמיר שבצפון הודו במאה ה 14 (1320-1392). את החוויה המיסטית העמוקה שלה ביטאה  ללה בשירים מקודשים, הידועים כ"וואק" (vakh), אשר מתארים את חיפושיה אחר האמת דרך רוחניות פנימית, להבדיל מטקסים ודוגמות.
בסך הכל ידועים לנו כיום כ166 שירים כאלו. שיריה מבטאים את האמת שלה בצורה תמציתית, המזכירים במידת מה את משוררי הזן, כמו גם משוררים סופיים דוגמת רומי. השירים נכתבו בשפה הקשמירית העממית, להבדיל משפת הסנקסריט, שהיתה השפה הגבוה, והשפה בו נכתבו שירים עד אז. ללה נעה ונדה ברחבי קשמיר במשך חייה, מלמדת ושרה את שיריה. מאז ועד היום הם נחשבים לחלק בסיסי מהתרבות הקשמירית וההודית, ותורגמו מספר פעמים גם לאנגלית. היא אהובה עד היום על הקשמירים, ויעידו על כך גם הכינויים הרבים להם זכתה: Lal Ded (סבתא ללה), Lalleshwari  (ללה היוגיני) ו Lal Arifa (עבור המוסלמים).

תמונה מסורתית של ללה
גם סיפור חייה של ללה מרתק, ומאפשר לנו הצצה אל תרבות אחרת, שונה מאד מזו שלנו. סיפורים ואגדות רבות נקשרו בשמה. כפי הנראה נולדה ללה בכפר קטן ליד סרינארגאר בירת קשמיר. בגיל 12 התחתנה או  ליתר דיוק, חותנה. היו אלו נישואים לא מאושרים. חותנתה התעללה בה, הכריחה אותה לעבוד קשה ולא דאגה לה. לפי אחד הסיפורים היתה מניחה אבן גדולה על צלחתה, ומכסה אותה באורז, כדי שיראה כאילו קיבלה מנה יפה. ללה כמובן הרגישה באבן, אך לא התלוננה. גם עם בעלה לא היה לה קל. אגדה אחרת מספרת איך בעלה כעס עליה יום אחד, על זה שהיא מתמהמהת בהבאת כד המים מהבאר, והולכת ושרה לה מזמורי הודיה. בתגובה הכה בכד שעל ראשה ושבר אותו. הכד נשבר, אך המים שבפנים שמרו על צורתם, והפכו לאגם המתקרא עד היום אגם ללה. בגיל 24 החליטה לעזוב את בית בעלה, והצטרפה למורה הינדי. באותו זמן גם החליטה להפטר מכל נכסיה החומריים – ומאז ועד מותה הסתובבה ערומה.
למרות שהיתה מחוברת לשייויזם (Shaivism)  ההינדי, הרי שהושפעה כפי הנראה גם ממורים סופיים (מוסלמים) והצליחה לשלב  בין שתי מסורות אלו.

כמו רבים וטובים לפני גם אני הוקסמתי משירים עמוקים וחודרים אלו  וכעת אני נמצא בתהליך תרגומם  לעברית. אני מקווה לפרסם את מכלול עבודתה בקרוב. בינתיים תוכלו להציץ בכמה מהם המופיעים כאן.

1

רקדי ללה, לבושה
אך באוויר לגופך. שירי ללה,
עונדת את השמים

הביטי ביום הזוהר הזה. אילו בגדים
יכלו להיות כה יפים, או
יותר קדושים.

2

עצמי בתוך עצמי. אתה הינך מאום מלבדי
עצמי בתוך עצמי. הנני רק אתה.

מה שהננו ביחד
לעד לא ימות.

האיך והמה של כל זה?
במה זה משנה?

3

לבשו רק את הנחוץ לשמור על חומכם.
איכלו אך למנוע את תחושת הרעב

ובאשר למחשבותיכם, תנו להם לנוע,
להכיר מי אתם,
ואת המוחלט,
ושגוף זה ייהפך לאוכל
לעורבים שביער.

4

מדיטציה ומשמעת עצמית,
הם לא כל אשר נדרש, ואף לא
רצון עז לעבור דרך
השער לשחרור.

ניתן להתמוסס בהתבוננות,
כמו מלח במים,
אך יש עוד דבר מה
שחייב להתרחש.

5

יש הישנים, אך ערים,
ואחרים ערים אך ישנים.

יש המתרחצים בבריכות מקודשות,
ולעולם לא יהיו נקיים.

ויש אחרים
העוסקים בעבודות הבית
וחופשיים מכל עשייה.

6

הם מגיעים, ואחרים מגיעים,
ואז הם עוזבים, וגם האחרים עוזבים.
יום וליל, תנועה מתמדת.

מהיכן הם מגיעים?
להיכן הם הולכים?

האם יש לכך משמעות?
מאום, מאום, מאום.

7

כל אשר אעשה, הינו באחריותי,
אך כמו אדם הנוטע עצים במטע,
מה שיניבו מעשי, הפירות,
יהיו לאחרים.

אני מציעה את המעשים שבחיי
לאלוהים שבפנים,
ולאן אשר אפנה, הדרך מבורכת.

8

ללה, אין לידה, וגם לא מוות.
את אחת, אך לא עם אושר
או קושי, לא עם
תאוות או כעס.

את אינך הולכת עם אנשים
אשר רק מדברים על האמת.

החוויה של האלוהים
היא פליאה מתמדת.

9

ערכתי עליות לרגל, מחפשת את האלוהים.
ואז ויתרתי, הסתובבתי
ואלוהים היה בתוכי!

הו ללה, מדוע את ממשיכה
לנדוד, ולקבץ נדבות?

קצת מאמץ. פעלי!
ואלוהים יופיע בצורה
של אהבה שתמלא את ליבך.

10

הדרך קשה ומסובכת עד מאד
ללה זנחה את כל ספריה, שסיפרו
עליה, ובעזרת המדיטציה
ראתה את האמת שלעולם לא תגיע
למי שקורא מילים.

11

הנזירים נודדים ממקדש למקדש,
מחפשים את זה אשר ניתן למצואו
אך בביקור בנשמה.

חקור את המסתורין שבתוכך,
כאשר תסיר מבטך משם,
העשב היבש יראה טרי יותר
עוד קצת הלאה, ואף יותר
ירוק בהמשך. השאר כאן.

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

פוסט מקסים ביותר ומעניין מאוד. אני חושבת שכדאי לפרסם אותו בניו אייג'.

אנונימי אמר/ה...

אישה ממלאת בהשראה. מחכים לתרגום

אנונימי אמר/ה...

דני, בלוג מדהים ומושקע, תודה

!