חרוב - שווה כל קאראט

העץ והפרי

עץ חרוב

החרוב (בלטינית Ceratonia Siliqua, באנגלית Carob)  אמנם אינו מופיע כנראה בתנ"ך, אך אין ספק שהוא אחד מהעצים המרכזיים בתרבות של ארץ ישראל, כמו גם של אזור מזרח הים התיכון כולו. עדויות בוטניות מצביעות על כך שהחרוב התפשט מאזורנו, החל מלפני כ 5000 שנה. במקורותינו הוא אמנם אינו נזכר, כאמור, בתנ"ך, אך מופיע פעמים רבות במשנה ותלמוד. ידוע סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו שברחו למערה מאימת הרומאים, וניזונו במשך שלוש עשרה שנים אך ורק מפרי עץ חרוב שהיה במערה. העץ גם זכה להיות נפוץ מאד בארץ החל בתקופה הרומאית, וחלים עליו דינים רבים ביהדות. החרוב הוא עץ ממשפחת הקסאלפיניים (שהם, כמו העדשים למיניהם ושאר מיני הפרפרניים וגם עצי השיטה, סוג של קטניה – כפי שאפשר לראות מצורת הפרי). העץ הוא דו ביתי – כלומר יש עצי זכר ועצי נקבה – ורק מן הנקבות נושאות הפרי נזכה לאכול  (את עצי הזכר נזהה לפי הריח החריף הייחודי, בתקופת הסתיו). הפרי מבשיל החל מיולי אוגוסט, ונהוג לאסוף אותו בחודשים ספטמבר עד נובמבר. הוא נפוץ בכל אזור הצפון והמרכז (עד לגובה 300-400 מטר), ומגיע עד אזור צפון הנגב והרי ירושלים. כדאי לשים לב שיש הבדל מאד משמעותי בטעם של הפרי בין עץ לעץ, אפילו כאשר הם בקירבה רבה, כך שלפני שקוטפים שק מלא חרובים כדאי למצוא את העץ הטעים ביותר בסביבה. הזנים הטובים ניכרים בכך שכאשר שוברים את התרמיל, נוטף "דבש" מהתרמיל. זרעי החרוב (הנמצאים בתוך התרמילים) נחשבים אחידים מאד בגודלם וצורתם, ואף שימשו מקור למידת המשקל לאבני חן של קאראט, שערכה 200 מיליגרם.

תכונות

זרעי חרוב

פרי החרוב נודע  ביתרונותיו עוד מימי קדם. הוא עשיר בחלבונים צמחיים, כמו גם בסוכרים שונים (בממוצע כ 8% חלבון, 13% שומן ו 50% סוכרים למיניהם) ובתור שכזה הוא נחשב למקור מצויין של אנרגיה בזמן פעילות גופנית מאומצת. יש בו גם הרבה סיבים תזונתיים שעוזרים לעיכול. כמו כן יש בו ריכוז גבוה של חומרי קורט, כגון סידן, זרחן, אשלגן, מגנזיום וברזל וכן ויטמינים A ,C ו B.

הוא נחשב ברפואה העממית כיעיל לטיפול במגוון מחלות, כגון פצעים בפה (למרוח סירופ חרובים), שלשולים (בעזרת תה מהזרעים), סכרת, מחלות כלי נשימה ושיעולים ועוד. הוא נחשב גם כבעל פעילות נוגדת חימצון.

מעבר לכך – זרעי החרוב הינם אחידים בגודלם ומשקלם. בזכות תכונה זו השתמשו בהם כיחידת משקל בימי קדם – ומכאן מקור המידה "קאראט" (הבאה מהמילה לחרוב ביוונית).

מתכונים

מהחרוב ניתן להכין מאכלים בכל מיני צורות. הצורה הפשוטה ביותר הינה כמובן לקטוף תרמיל (בשל ועסיסי) מהעץ, ולאכול אותו כמות שהוא. זאת מן הסתם גם הצורה הבריאה והמזינה ביותר.

מעבר לכך ניתן להכין סירופ חרובים ואבקת חרובים, וגם להכין מהם מאכלים מורכבים יותר. בשני המקרים כדאי כמובן לשטוף קודם את החרובים, ולוודא שבחרנו חרובים ללא תולעים.

סירופ חרובים

חרובים מושרים להכנת סירופ

שוברים את החרובים לחלקים קטנים (לפחות 4 חלקים לכל פרי) ומכסים במים (בערך ליטר מים על חצי ק"ג חרובים). משרים למשך הלילה. מסננים החוצה את כל המוצקים. את המים שקיבלנו ניתן כעת לשתות כמו שהם, בתור משקה מתוק (ומזין). ניתן גם בשל אותו, ולהכין ממנו סירופ, בצורה דומה להכנת ריבה (ללא הוספת סוכר, כמובן). פשוט נבשל את המים על אש קטנה, לאחר שהבאנו לרתיחה. נמשיך בבישול עד שנקבל סירופ – הסירופ מוכן כאשר מכניסים כף לנוזל, מוציאים ונותנים קצת להתקרר, ואז רואים שהנוזל יורד מהכף בטיפות צמיגות. נקרר ונשמור בצנצנת בתור תוספת מתוקה למאכלים למיניהם.

אבקת חרובים

בהכנת אבקת חרובים יש בדרך כלל בעיה להפריד את הזרעים הקשים מהפרי הרך יחסית. ניתן לבצע את ההפרדה בהרבה (מאד) סבלנות על ידי שבירת כל חרוב והוצאת הגרעין (אז רצוי לשמור את הגרעינים להכנת תה בריאות לטיפול במחלות שונות, לפי הרפואה העממית). קיימת גם שיטה של הפרדה על ידי גירוד על פומפיה כך שהפרי מגורר ואז קל להפריד את הזרעים. גם שיטה זאת דורשת לא מעט סבלנות. בכל מקרה, לאחר שגמרנו להפריד את הזרעים מהפרי, נכניס את הפרי למעבד מזון או בלנדר ונטחן עד קבלת אבקה דקה. אני גיליתי שעם בלנדר ויטהמיקס ניתן לדלג על כל השלב הזה. פשוט טוחנים את הפרי ללא ההפרדה (אני עשיתי זאת על המהירות הנמוכה). והפלא ופלא – לאחר כדקה היתה לי אבקה מוכנה בלא שנשאר זכר לזרעים. כמובן שנשאלת השאלה האם זה טוב לאכול מהזרעים, כמו גם שאלות על אורך חיי מדף, אך בשורה התחתונה – קיבלתי אבקת חרובים חיה (Raw) לחלוטין. בכל מקרה, לאחר שקיבלנו את האבקה (בין אם הכנו לבד ובין אם קנינו בחנות), ניתן להשתמש בה כתחליף קקאו בכל מיני מתכונים. אבקת חרובים גם נחשבת יותר בריאה, מכיוון שאיה מכילה קפאין ורכיבים נוספים בעייתיים הנמצאים בקקאו. חשוב לזכור שהיא הרבה יותר מתוקה מקקאו, כך שיש לשנות את כמות הסוכר בהתאם.

משקה חרובים

כמו שהכנו את הסירופ ניתן גם להכין משקה מחרובים. נשבור את החרובים לחלקים קטנים ונשים בסיר ונבשל כרבע שעה. ניתן כעת לשתות את המשקה כמות שהוא, בתור "תה חרובים". ניתן גם להוסיף חלב, או "חלב סויה", כמו גם מיני תחליפי חלב אחרים (שבולת שועל, שקדים וכו') ולהכין "שוקו חרובים".

ללה - Lalla

לא מזמן נתקלתי בשיריה של ללה – קדושה ומשוררת הודית, שחיה בחבל קשמיר שבצפון הודו במאה ה 14 (1320-1392). את החוויה המיסטית העמוקה שלה ביטאה  ללה בשירים מקודשים, הידועים כ"וואק" (vakh), אשר מתארים את חיפושיה אחר האמת דרך רוחניות פנימית, להבדיל מטקסים ודוגמות.

בסך הכל ידועים לנו כיום כ166 שירים כאלו. שיריה מבטאים את האמת שלה בצורה תמציתית, המזכירים במידת מה את משוררי הזן, כמו גם משוררים סופיים דוגמת רומי. השירים נכתבו בשפה הקשמירית העממית, להבדיל משפת הסנקסריט, שהיתה השפה הגבוה, והשפה בו נכתבו שירים עד אז. ללה נעה ונדה ברחבי קשמיר במשך חייה, מלמדת ושרה את שיריה. מאז ועד היום הם נחשבים לחלק בסיסי מהתרבות הקשמירית וההודית, ותורגמו מספר פעמים גם לאנגלית. היא אהובה עד היום על הקשמירים, ויעידו על כך גם הכינויים הרבים להם זכתה: Lal Ded (סבתא ללה), Lalleshwari  (ללה היוגיני) ו Lal Arifa (עבור המוסלמים).

תמונה מסורתית של ללה

גם סיפור חייה של ללה מרתק, ומאפשר לנו הצצה אל תרבות אחרת, שונה מאד מזו שלנו. סיפורים ואגדות רבות נקשרו בשמה. כפי הנראה נולדה ללה בכפר קטן ליד סרינארגאר בירת קשמיר. בגיל 12 התחתנה או  ליתר דיוק, חותנה. היו אלו נישואים לא מאושרים. חותנתה התעללה בה, הכריחה אותה לעבוד קשה ולא דאגה לה. לפי אחד הסיפורים היתה מניחה אבן גדולה על צלחתה, ומכסה אותה באורז, כדי שיראה כאילו קיבלה מנה יפה. ללה כמובן הרגישה באבן, אך לא התלוננה. גם עם בעלה לא היה לה קל. אגדה אחרת מספרת איך בעלה כעס עליה יום אחד, על זה שהיא מתמהמהת בהבאת כד המים מהבאר, והולכת ושרה לה מזמורי הודיה. בתגובה הכה בכד שעל ראשה ושבר אותו. הכד נשבר, אך המים שבפנים שמרו על צורתם, והפכו לאגם המתקרא עד היום אגם ללה. בגיל 24 החליטה לעזוב את בית בעלה, והצטרפה למורה הינדי. באותו זמן גם החליטה להפטר מכל נכסיה החומריים – ומאז ועד מותה הסתובבה ערומה.

למרות שהיתה מחוברת לשייויזם (Shaivism)  ההינדי, הרי שהושפעה כפי הנראה גם ממורים סופיים (מוסלמים) והצליחה לשלב  בין שתי מסורות אלו.

כמו רבים וטובים לפני גם אני הוקסמתי משירים עמוקים וחודרים אלו  וכעת אני נמצא בתהליך תרגומם  לעברית. אני מקווה לפרסם את מכלול עבודתה בקרוב. בינתיים תוכלו להציץ בכמה מהם המופיעים כאן.

1

רקדי ללה, לבושה

אך באוויר לגופך. שירי ללה,

עונדת את השמים

הביטי ביום הזוהר הזה. אילו בגדים

יכלו להיות כה יפים, או

יותר קדושים.

2

עצמי בתוך עצמי. אתה הינך מאום מלבדי

עצמי בתוך עצמי. הנני רק אתה.

מה שהננו ביחד

לעד לא ימות.

האיך והמה של כל זה?

במה זה משנה?

3

לבשו רק את הנחוץ לשמור על חומכם.

איכלו אך למנוע את תחושת הרעב

ובאשר למחשבותיכם, תנו להם לנוע,

להכיר מי אתם,

ואת המוחלט,

ושגוף זה ייהפך לאוכל

לעורבים שביער.

4

מדיטציה ומשמעת עצמית,

הם לא כל אשר נדרש, ואף לא

רצון עז לעבור דרך

השער לשחרור.

ניתן להתמוסס בהתבוננות,

כמו מלח במים,

אך יש עוד דבר מה

שחייב להתרחש.

5

יש הישנים, אך ערים,

ואחרים – ערים אך ישנים.

יש המתרחצים בבריכות מקודשות,

ולעולם לא יהיו נקיים.

ויש אחרים

העוסקים בעבודות הבית

וחופשיים מכל עשייה.

6

הם מגיעים, ואחרים מגיעים,

ואז הם עוזבים, וגם האחרים עוזבים.

יום וליל, תנועה מתמדת.

מהיכן הם מגיעים?

להיכן הם הולכים?

האם יש לכך משמעות?

מאום, מאום, מאום.

7

כל אשר אעשה, הינו באחריותי,

אך כמו אדם הנוטע עצים במטע,

מה שיניבו מעשי, הפירות,

יהיו לאחרים.

אני מציעה את המעשים שבחיי

לאלוהים שבפנים,

ולאן אשר אפנה, הדרך מבורכת.

8

ללה, אין לידה, וגם לא מוות.

את אחת, אך לא עם אושר

או קושי, לא עם

תאוות או כעס.

את אינך הולכת עם אנשים

אשר רק מדברים על האמת.

החוויה של האלוהים

היא פליאה מתמדת.

9

ערכתי עליות לרגל, מחפשת את האלוהים.

ואז ויתרתי, הסתובבתי

ואלוהים היה בתוכי!

הו ללה, מדוע את ממשיכה

לנדוד, ולקבץ נדבות?

קצת מאמץ. פעלי!

ואלוהים יופיע בצורה

של אהבה שתמלא את ליבך.

10

הדרך קשה ומסובכת עד מאד

ללה זנחה את כל ספריה, שסיפרו

עליה, ובעזרת המדיטציה

ראתה את האמת שלעולם לא תגיע

למי שקורא מילים.

11

הנזירים נודדים ממקדש למקדש,

מחפשים את זה אשר ניתן למצואו

אך בביקור בנשמה.

חקור את המסתורין שבתוכך,

כאשר תסיר מבטך משם,

העשב היבש יראה טרי יותר

עוד קצת הלאה, ואף יותר

ירוק בהמשך. השאר כאן.

גלידה ביתית

אני חייב להודות שאני מכור למתוק. מאז ומעולם נהניתי מדברים מתוקים – עוגות, עוגיות, ובעיקר גלידות. כשהייתי צעיר, עוד הייתי חייב להתחשב בדעת הורי – לא לגמור את כל העוגה בשעה, או לחסל חבילת גלידה בפעם אחת. אולם, שנים אלו חלפו מזמן, וכאשר התחלתי להכין עוגות לבד גיליתי שאין מי שיתלונן על הרגלי החזיריים (אם כי בת זוגי הביעה לפעמים מחאה כלשהי). התאווה שלי למתוק לא פחתה עם השנים, וכל מכרי יוכלו להעיד על השמחה המתפשטת בי למראה, ובייחוד לטעם של דבר מה מתוק וטעים.

ובכל זאת, חלו שינויים בטעם שלי עם השנים, ובייחוד עם המעבר לאוכל טבעוני ואורגני, שחלק ניכר ממנו חי (raw) , אני מגלה שכבר פחות קוסם לי לאכול גלידה מהסופר, שלא לדבר על עוגה תעשייתית. הרבה יותר כיף לאכול משהו שהוכן זה עתה, מרכיבים טריים ועם הרבה אהבה ושמחה.

רכיבים לגלידה ירוקה

עוגות, כאמור, אני מכין כבר הרבה שנים. לעולם הגלידה הביתית, לעומת זאת התוודעתי רק בשנים האחרונות. מתברר שיש כל מיני דרכים להכין גלידה בבית. אפשר לרכוש מכונת גלידה ביתית, ובעזרתה להכין גלידות למיניהן. ניתן גם להשתמש בבלנדר או מעבד מזון ולהכין את הגלידה בעזרת מכשירים שנמצאים כבר בביתנו. בהקשר זה בלנדר של ויטהמיקס עוזר לעשות פלאים, אך גם עם מעבד מזון רגיל ניתן בהחלט להגיע לתוצאות מרשימות. גם אם אין לכם כרגע מכשיר כזה בבית – ניתן, עם קצת סבלנות, להשיג מכשיר כזה בחינם באתר השיתוף "אגורה".

מתכונים לגלידה אפשר למצוא לרוב באינטרנט. אני אתן כאן 3 מתכונים, 2 פשוטים ביותר, ואחד קצת שונה.

גלידת מנגו

גלידת מנגו

אחת הגלידות הפשוטות והמהנות ביותר שאני מכיר. לוקחים מנגו, מקלפים, חותכים לקוביות ושמים (בקופסא סגורה) בפריזר ומחכים עד שיקפא. את הקוביות הקפואות מכניסים למעבד וטוחנים עד שמתקבלת עיסה חלקה. כעת נשאר רק למזוג לצלחת ולאכול.

לכל הגלידות הביתיות ניתן להכניס כל מיני תוספות לשיפור וגיוון הטעם. לגלידת מנגו אני אוהב להוסיף (בשלב העיבוד) כף חמאת קוקוס (להשיג בחנויות הטבע), וכף קוקוס.

גלידת שוקולד בננה

מוכן בויטהמיקס

וריאציה מדהימה על גלידת שוקולד. צריך לחכות עד שהבננות ממש בשלות (דבש), ואז לקלף ולשים בפריזר עד שיקפאו. מוציאים את הבננות הקפואות, ומכניסים למעבד. מוסיפים ככף או שתיים של קקאו (בתלות בטעם האישי), וטוחנים עד שמתקבלת עיסה חלקה. גם כאן ניתן לגוון ולהוסיף למתכון הבסיסי. אני אוהב להוסיף שמן קוקוס (כף, כל המידות לשתי בננות), טחינה גולמית או שקדיה (כף), וניל (כפית), אגוזים (חופן), מיץ תפוזים טרי (2 כפות).

גלידה ירוקה

זוהי גלידה קצת שונה בטעמה מהגלידות אליהן אנו רגילים בדרך כלל. היא מבוססת על הרעיון של שייק ירוק (רסק ירוק). זהו רעיון שקודם רבות על ידי ויקטוריה בוטננקו כדרך מזינה, טעימה ובריאה לפתוח את היום. גלידה ירוקה מאפשרת לגוון קצת על רעיון זה.

גם כאן ניתן לגוון ולשחק עם הרכיבים. אני לוקח כמתכון בסיסי את הרכיבים הבאים (לשני אנשים):

2 בננות קפואות

1/3 פפיה

פסיפלורה

תפוח

2-3 עלי חסה

חופן אגוזים

למתכון הבסיסי הוספתי כאן סברס אחד, וחופן עלי ריגלת הגינה (ריג'לה בערבית, purslane באנגלית) – עשב בר הגדל בשדות בקיץ, ונחשב כ"עשב רע" בחקלאות המודרנית, וכמקור לויטמינים ולאומגה 3 אצל העוסקים ברפואה טבעית, וכן אצל לקטים (אזהרה – רג'לה נפוץ מאד בשדות חקלאיים – ודאו שהשדה אינו מרוסס לפני שאתם קוטפים אותו).

הגלידה מוכנה - בתאבון!

ניתן להוסיף עוד מיני עלים ירוקים, וכמובן תוספות כמו שמן קוקוס וטחינה שכבר הוזכרו. את כל הרכיבים מכניסים למעבד וטוחנים עד קבלת מרקם חלק ואחיד. ניתן להוסיף קצת קוביות קרח לקבלת מרקם של שייק, ואפשר גם להקפיא לכמה דקות לקבל מרקם יותר קפוא.

על מחאה ואלטרנטיבה

אני עוקב בעניין רב אחר המחאה שהתפשטה בארץ בימים אלו. נראה שאנשים מפנימים את הבעייתיות שבשיטה הנוכחית ומנסים למצוא לה פתרון כלשהו. כל אותם תחלואים של החברה המודרנית, חוסר השוויון, הניתוק, הניכור, הרדיפה אחר עוד ועוד מוצרי צריכה, הניסיון למצוא משמעות לחיים. המאהלים וההפגנות מאפשרות לנו להתחבר מחדש לצורך שלנו במפגש, במגע, בתחושת השבט והביחד. זה אכן דבר מופלא  וכלל לא מובן מאליו. אולם, ביחד עם ההתפעלות מהתנועה הספונטנית שצומחת לה מול עינינו, עולים בי תהיות מסוימות לגבי המטרה של ההפגנות, והתחושה של חוסר שביעות רצון. מחשבות על הדרך, כמו שהעלו עלמה זהר, או עופר ישראלי משומרי הגן.  כלפי חוץ, נוצר רושם שעיקר הדרישה היא שלכולם יהיו תנאים חומריים הדומים לעשירון או למאיון העליון. זה קצת מזכיר לי קריקטורה שראיתי פעם, על שתי זקנות שיושבות בשכונת עוני, ואחת אומרת לשניה "עוד מעט תגיע המהפכה, ואז לכולנו יהיו משרתים".

פתרון אפשרי אחד הוא אכן שלכולנו יהיה יותר: יותר כסף, יותר מוצרים, בית יותר גדול. במובן מסוים זה אולי אפילו נכון – רבים מאיתנו נהנים היום מרווחה חומרית, במזון, בביגוד, בדיור, במוצרי מותרות למיניהן, שהיתה שמורה רק למעטים לפני כמה עשרות ובודאי מאות שנים. אולם, צריך לזכור גם שאנו נמצאים בעולם סופי, עם משאבים סופיים שהולכים ומתכלים בקצב מהיר, בד בבד עם גדילה ענקית במספר בני האדם, ובדרישות החומריות שלהם.

לכן הגיע אולי הזמן לצאת ולחשוב קצת מחוץ ל"קופסת הצרכנות" שאנו נמצאים בה. אותה צורת מחשבה שאומרת שאנו צריכים עוד ועוד מוצרים חדשים, ריגושים חדשים. עלינו לראות כמה מהדברים שאנו צורכים באים מהכרח אמיתי  וכמה בגלל הלחץ של החברה, של הקואופרטיבים הגדולים, של מסעי הפרסום. אלה היוצרים תרבות של "לחם ושעשועים" לפי מיטב המסורת של רומא העתיקה. (לפחות כאן את המפסידים בתחרות ה"ריאליטי" האחרונה לא זורקים למאכל לאריות). עלינו להתבונן בשלל המוצרים שאנו רוכשים, בשפע החומרי שמסביבנו, ולהרהר לרגע האם זאת באמת הדרך אל האושר. האם אני באמת "צריך" את כל מה ש"תרבות הצריכה" מנסה  למכור לי. או שמא אולי עדיף לחפש דרכים אחרות. דרכים שאינן קשורות ב"יותר" מכל דבר, אלא בחזרה לחיים הפשוטים. יותר, אבל מסוג אחר. יותר זמן בטבע, יותר זמן להכין את האוכל ויותר זמן לאכול אותו. יותר זמן עם משפחה או חברים.

בחברות של ציידים לקטים אנשים עבדו, ככל הידוע, רק כ 20 שעות בשבוע בממוצע. נכון, העולם היה אז פחות צפוף בצורה משמעותית, ואנו לא נוכל לחזור לחיי הלקטות. אולם, כל אחד מאיתנו יכול להתבונן בחייו, ולהחליט מה אנו לוקחים מהחברה, מה אנו באמת צריכים. ולא לשכוח להביט על מה אנו מחזירים לעולם, ואיפה אנו תורמים ונותנים.

צום מיצים

הכנות

כאשר הגעתי לסדנת צום המיצים של ד"ר גבריאל קאזאנס (Gabriel Cousens), כבר הייתי מנוסה למדי בצומות למיניהם, ולכאורה לא היה עלי לצפות לחוויה חדשה. במציאות, ניסיוני לימד אותי שכל צום הוא חוויה חדשה ומיוחדת, חוויה בפני עצמה.

גבריאל קאזאנס

מזה כשלושים שנה שאני נוהג לצום מדי פעם.  כמו בהרבה ענייני בריאות ותזונה, זה התחיל בספר שקראתי שהמליץ על צומות כדרך לניקוי הגוף. הרעיון סיקרן אותי והחלטתי לבדוק איזו השפעה תהיה לצום עלי. התחלתי עם צום מים של יום, וראיתי שזה בהחלט לא נורא כל כך. הגוף קצת התלונן בהתחלה, אולם בהמשך "הבין את הרעיון", וחזר לתפקוד רגיל. היו תקופות שעשיתי צום של יום, לפחות פעם בחודש. בהמשך, שילבתי צומות  במהלך טיולים. גיליתי שגם אחרי שלושה או ארבעה ימים, הגוף מתפקד בנוחות גם ללא אוכל, על אף המאמץ הגופני. למעשה – עבורי היה הכי קשה (בדרך כלל) דווקא ביום יומיים הראשונים, ולאחר מכן נכנס הגוף לשגרת הצום, ואף הגיע לתחושת קלילות. גם כאשר עשיתי Vision Quest לפי המסורת האינדיאנית, תחילה במסגרת "שומרי הגן", ואחר כך לבדי, צמתי במשך ימי ה quest. בתהליך זה, יושבים לבד במעגל של 2 מטר במשך ארבעה ימים. מהר מאד גם מגלים שהצום הוא החלק הקל, והרבה יותר קשה להיות עם עצמנו, ללא כל גירויים והפרעות חיצוניות – אך זה כבר סיפור אחר.

למה לצום

צום - לקלילות ושמחה

הצום הוא תהליך עתיק ומוכר. כבר היפוקרטס, "אבי הרפואה" היווני המליץ על צום כדרך לטיפול במחלות. אם נסתכל על חיות בטבע, או על ילדים קטנים, נראה שגם הם נוטים לצום כאשר אינם חשים בטוב. רופאים ומטפלים המליצו במשך השנים על צום לטיפול במגוון בעיות. בין השאר, נטען שצום יכול לסייע בטיפול במחלות כגון סרטן, סכרת, מחלות לב וכלי דם ומחלות אימוניות. יש גם מחקרים המצביעים על כך שצום יכול להגדיל את אריכות החיים, ולהאט את תהליך ההזדקנות. כמו כן נטען שהצום עוזר לנו לנקות רעלים שונים שהצטברו בגוף – בעיה חמורה במיוחד בעולמנו המודרני, הרווי ברעלים שונים, במזון שאנו אוכלים, במים שאנו שותים ואף באויר שאנו נושמים.

יתרה מכך, צום אף נחשב כמסייע לתהליכים רוחניים, ואנו מוצאים בכל דת טקסים הקשורים לצום. אלה יכולים להיות צומות כלליים, כמו יום כיפור ביהדות או הראמדאן באיסלאם. הם גם יכולים להתבטא בצומות מיוחדים שלוקחים עליהם אנשים –נזירים ברוב המסורות, נערים שעוברים טקסים כמו ה Vision quest שהוזכר קודם, וכמובן מורים רוחניים במשך כל הדורות – החל מדמויות כמו ישו, אליהו, משה, בודהה, וכלה במורים רוחניים בני זמננו.

סוגי צום

צום הוא בעצם סוג של המנעות. המנעות זו יכולה להיות מדברים שונים. ניתן להמנע מאוכל בלבד, או מאוכל ושתיה (כמו ביום כיפור). קיימים גם צומות מיצים למיניהם. אלה יכולים לכלול רק מיצי פירות, או רק מיצי ירקות, או שילוב כלשהו ביניהם. יש גם המסננים את המיץ, בכדי להמנע מצריכת הסיבים התזונתיים. בעוד שצום מלא, של אוכל ושתיה, לא נמשך בדרך כלל יותר מימים בודדים (מקובל שאדם אינו יכול לחיות יותר משלושה-ארבעה ימים לכל היותר ללא מים), הרי שצום מים, ובייחוד צום מיצים ניתן לבצע במשך תקופה ארוכה יותר – מקובל להגיד שניתן לצום כך במשך 20 או 30 יום ואף יותר.

חשוב – אין לבצע צום ארוך, כמו גם צום לאנשים הסובלים מבעיות בריאותיות, ללא השגחת רופא!

הצום עם גבריאל

נהנים מהמיצים

הצום עם גבריאל, נעשה בקיבוץ יחיעם שבגליל, בחודש מאי, וכלל 7 ימים מלאים של צום מיצים, ועוד יום הכנה לצום, ויום יציאה מהצום. מניסיונו של גבריאל (כמו גם של אחרים) זהו פרק הזמן המינימלי לניקוי הרעלים בגוף. ביום הראשון התכנסנו, כ 60 משתתפים, מישראל וגם מאירופה לסעודה מפסקת שכללה קצת ירקות חתוכים. קיבלנו הנחיות לקראת הצום, שאלות ותשובות ו – לישון. בין העקרונות שגבריאל מדבר עליהם לבריאות ואריכות חיים נמנית גם החשיבות של שינה מספקת (לפחות 7-8), שמתרחשת בשעות המתאימות – רצוי מ 10 בלילה.

אימון יוגה

למחרת נכנסנו לשגרת הצום – 4 מיצים ביום, כל פעם עם שילוב אחר של פירות וירקות, שהוכנה בהרבה אהבה על ידי יהודית מהלל וצוותה. בין לבין שולבו פעילויות שונות – שאלות ותשובות על הצום עם גבריאל, יוגה בבוקר עם שנטי בת זוגו, מדיטציה, מוסיקה ושירה, צ'י קונג, טיולים בסביבה ועוד. גם זכינו לשמוע מדי יום הרצאות מגבריאל על נושאים שונים. בהתחשב בכך שגבריאל הוא גם רופא, וגם מורה רוחני עם ניסיון ורקע במספר שיטות  (הינדואיזם, יהדות, שאמאניזם), וגם מומחה למזון חי (Raw food) שמעביר צומות מיצים מזה כ 30 שנה, הרי שיש לו ידע רב להעביר. שמענו על דברים שונים, כגון כללים לאריכות חיים, או על שיטת טיפול בסכרת שפיתח גבריאל, שמבוססת על צום מיצים, שבעקבותיו שינוי תזונתי למזון טבעוני. בטיפול בקבוצה של 22 חולי סכרת כבדים, זכתה השיטה ל 97% הצלחה. גם בקבוצה שלנו היו כמה אנשים עם רמת סוכר (ולחץ דם) גבוהים. עד סוף השבוע הגיעו כולם לרמות תקינות של סוכר ולחץ דם.

לאט לאט נכנסנו לשגרה של חיי הצום. לכל אחד היו את המשברים והקשיים שלו. כמו שאמרתי – גם לי, למרות שכבר עשיתי צומות בעבר, כולל צומות של 7 ימים, היו בהחלט רגעים קשים. אולם לקראת סוף השבוע התמלא הגוף בתחושת קלילות ועוצמה. בבוקר האחרון רצתי חצי שעה ללא כל מאמץ – הפסקתי רק כי הגיע הזמן ללכת לפגישה.

היציאה מהצום

מיצים מוכנים להגשה

אחד העקרונות הראשונים שדובר בהם הינו החשיבות של היציאה הנכונה מהצום. לאחר שבוע של המנעות ממזון, כמו גם משאר הסחות הדעת של עולמנו – אינטרנט, עיתונים, עבודה, חשוב לחזור לעולם ה"רגיל" בצורה מבוקרת. לא להגזים באוכל, ורצוי גם להקפיד לאכול נכון, בצורה בריאה. אחרת – יחזרו במהירות הרעלים והשפעותיהם, שטרחנו להוציא בעמל רב.

זהו, נגמר השבוע. נפרדנו מהאנשים שלפני שבוע היו זרים גמורים, ועתה נהיו למכרים ושותפים, ולו זמניים, למסע חיינו. את הלקחים ושיעורים קיבלנו במהלך השבוע. עכשו נשאר רק להפנים אותם ולשלב אותם בתוך חיינו.

הערות:

1. התמונות באדיבות חדוה שפרעם, ממייסדות "נשים מצלמות"

2. פרטים נוספים באתר "עץ החיים" ובדף הפייסבוק