אינני
מספר סיפורים מטבעי.
כשהתחלתי להדריך
טיפוס לפני 30
שנה ויותר קשה
היה לי לעמוד לפני אנשים ולדבר אליהם,
גם אם הנושא היה
טכני לחלוטין.
בהמשך הדרכתי
בכל מיני מסגרות,
ולאט לאט התרגלתי
לרעיון שניתן לעמוד לפני קהל,
ולהסביר דברים.
אפילו הצלחתי
להצחיק מדי פעם,
ואולי אפילו
לרגש.כששאלתי
פעם חבר מה לעשות בהדרכה מסויימת,
והוא הציע לי
לספר סיפור,
הסתכלתי עליו
בבעתה,
או לפחות באי
נוחות.
“זה לא אני"
התנצלתי,
"פשוט אין לי
את זה".
השנים חלפו,
הדרכתי עוד
ועוד,
ולאט לאט נחשפתי
להנאה,
ואולי גם לעוצמה,
שבסיפור סיפורים.
עברתי קורסים
בסיפור סיפורים,
התבוננתי בדרכים
השונות שחברים ועמיתים סיפרו סיפורים,
ובעיקר תירגלתי,
ותירגלתי
ותירגלתי.
עם הזמן נעשה
סיפור הסיפורים חלק ממני,
רגע השיא של
הדרכה,
החלק שאני מצפה
לו.
נהנה מהאינטימיות
עם הקהל,
מבניית המתח,
מהאדרנלין
המשתחרר בגופי כאשר הסיפור מגיע לסופו.
מהתגובות;
ילד שמספר לי
איך חלם על הדמויות מסיפור שסיפרתי סביב
המדורה,
תחושות ההקלה
בקהל כאשר הגיבורה ניצלת ומתגברת.
הדריכות או
השחרור של המאזינים,
ואולי
גם מנקודות המבט החדשות,
מהשינוי שסיפור
טוב יכול להנחיל למקשיבים
לו,
המשקע שהוא
מותיר מאחוריו,
שיצוף ויחרט
בתודעה,
ויוסיף לה עוד
רובד,
עוד נקודת מבט.
עם
השנים הבנתי שאני בעצם כן
מספר סיפורים,
ושעבורי כולנו,
וכל מה שאנו
פוגשים,
הם הכל
סוגים שונים של סיפורים,
אם רק נפקח את
העיניים והאוזניים,
וגם את הלב,
ונדע להקשיב.
זה
קיים ראשית כל במגע שלנו עם כל
הסובב אותנו;.
הנחל שאנו הולכים
בו מספר לנו על ההסלעים ששקעו פעם ואז עלו
וירדו כדי ליצור לו תשתית,
על טיפות המים
שזרמו להם במשך שנים על גבי שנים,
עד שהמפגש
שלהם עם הסלע יצרה את הנתיב הייחודי לו.
העצים מספרים
לנו על הקרקע בו גדלו,
על מחזורי הגשם
והיובש,
על מסעם כזרעים
נישאים ברוח מארצות רחוקות.
לפני דורות
רבים,
או ממש זה מקרוב.
החיות מספרות
לנו על המכלול,
על הרכיבים
שהביאו אותן לכאן,
על מה שמאפשר
להם להמשיך ולחיות במקום הזה.
העננים מספרים
על השינוי,
על הרוחות,
על המים שהם
מביאים לנו.
וכך,
כל דבר שאנו
פוגשים בו בצאתנו לתור בעולם מספר לנו את
סיפורו הייחודי,
ששזור תמיד בכל
הסיפורים האחרים,
יוצרים מארג
אחד,
עם אינספור
ביטויים וצורות.
עלינו רק לגלות
סקרנות,
פתיחות,
לקחת את הזמן,
ולאט לאט,
או אולי בהבזק
מאיר,
יתגלו לנו עוד
ועוד סיפורים כאלו,
בכל פעם סיפור
ועוד סיפור,
ללא התחלה,
ללא סוף.
ובצורה
דומה,
גם האנשים שאנו
פוגשים,
גם הם כולם
מספרים לנו את סיפורם,
אם במודע,
ואם שלא במודע.
כאן זה אולי קצת
יותר מאתגר עבורנו,
כי לעיתים אנשים
באים עם איזושהי מטרה,
עם אג'נדה,
עם סיפור שהם
רוצים לספר,
מתוך כוונה
להשפיע עלינו,
להניע אותנו.
אולם עלינו
לזכור שהסיפור שהם מספרים הוא הסיפור
שלהם ולנו יש את הזכות,
וגם את החובה,
לבחור איך לשלב
אותו בסיפור שלנו.
הסיפור שמספרים
לנו לא נעשה בהכרח מתוך כוונות זדון,
אפילו אם אינו
בהכרח אמיתי.
האמא שמזהירה
את ילדה שיגיע שוטר אם לא יגמור את האוכל
כנראה לא באמת מאמינה בזה (הרי
המשטרה גם ככה לא מגיעה,
גם לארועים
חמורים יותר).
אולם היא מנסה
בדרכה,
לשכנע את הילד
לאכול את הארוחה,
מתוך תחושה שזה
יועיל לו.
לכן
חשוב לנו לזכור שכל
סיפור שמספרים לנו הוא בסך הכל
,
נקודת מבט שהמספר
בחר בה.
לנו יש את החופש,
ואולי אפילו את
החובה,
לבחון את הסיפור,
ולהחליט האם
מתאים לנו לשלב אותו בחיינו.
ואולי אפילו
להבין שכל החיים
האלו שלנו,
הנם בעצמם סיפור
ויש לנו את הכוח והיכולת לברוא ולעצב
אותם בדמותו הסיפור בו נבחר.
וכמובן,
לא לשכוח שכל מה
שכתבתי כאן גם הוא סיפור...
