תרמילאות קלה – lightweight backpacking

כמה קל...

מאז ומתמיד אהבתי לטייל. תחילה עם המשפחה, מאוחר יותר עם חברים וגם לבד (חוויה מדהימה, שסכנות בצידה, אבל על זה אדבר בפעם אחרת). בגיל 16 זכיתי להשתמש בתרמיל של אבי – סוף סוף תרמיל אמיתי עם רצועות מרופדות  ומסגרת שהתיישבה על הגב בנוחות. עם השנים, השתפרו והשתכללו התרמילים שברשותי. חגורת בטן, רצועת חזה, כיסים שונים, ריצ'רצ'ים, רצועות לקשור אליהן מזרונים, אוהלים וגרזני קרח. הרשימה הלכה ותפחה, וכמותה גם תכולת התרמיל. כשהתחלתי להדריך טיולים נוספו, ביחד עם האחריות, עוד פריטי ציוד – עזרה ראשונה, חבל, מים רזרביים. המשקל על הגב גדל בהתמדה, אך איתו גדל גם הכושר, ואני נהניתי מיכולתי לסחוב משאות בקלות (יחסית).

השנים חלפו, ופתאום מצאתי את עצמי מתחיל להתקשות בטיולים. יצא לי לערוך כמה טיולים באלפים השווייצריים בעונות המעבר ובחורף. תרמיל דחוס בכל מה שצריך – אוהל טוב, שק שינה חם וכבד, מעיל גשם, גזיה וסיר ושאר הדברים החיוניים הכריעו אותי. חזרתי מטיול בן 4 ימים שכלל עליה וירידה של מאות ואלפי מטר בכל יום, מדדה בקושי אל המטוס חזרה ארצה. הבנתי שמשהו צריך להשתנות – או שאפסיק לטייל טיולים ארוכים, או שאצטרך למצוא גישה אחרת לדרך הטיול.

קצת אחרת

טיול עם תרמיל מינימלי

גלישה באינטרנט, ובעקבותיה קריאה בספרים הראו לי דרך חדשה-ישנה. נזכרתי במינימליזם שחיפשתי בטיולי הראשונים – את היכולת לשהות בטבע עם מינימום של ציוד, עם קשר בלתי אמצעי, ככל הניתן, אל הטבע, אל העולם. את הגישה הזו סיכמו בצורה קיצונית שני חוקרי ההימליה הבריטיים משנות ה 30 של המאה ה 20 – Shipton  ו Tilman. השניים שהיו מעורבים במשלחות הראשונות לטיפוס על האוורסט והרים גבוהים אחרים כתבו פעם שההכנות למשלחת שכזו צריך לסכם על הגב של קופסת גפרורים. שלגים רבים נפלו מאז על ההימליה, כמו גם על הרים אחרים, והציוד נעשה כבד ומסורבל עם השנים. עד שבשנות ה 90 הופיע המטפס ומטייל Ray Jardine, ובמסגרת צעידה לאורך המסלולים הארוכים בארה"ב, ה Appalachian Trail, וה Pacific Crest Trail, הגיע למסקנה שפחות זה כנראה יותר – יותר נוחות, יותר בריאות, וגם יותר מרחק ביום. במסלולים אלה – שאורכם כ 3000 ק"מ, חשוב להיות מסוגל לעבור מרחקים ארוכים לאורך זמן, בטרם תתקע אל תוך החורף הקר.

הוא פיתח ועידן את הגישות שהיו קיימות לגבי תרמילאות קלה, כך שיכל לצאת למסעות אלו (יחד עם אשתו, ג'ני) כאשר משקל הבסיס אותו הם סוחבים על הגב (ללא מים ואוכל) הינו פחות מ 3 ק"ג.

אז מה עושים? על כך נכתבו אינסוף מאמרים באינטרנט, וגם כמה ספרים. אסכם כאן כמה נקודות מרכזיות.

הטרילוגיה של הטייל

יריעה - tarp - וציוד

 קודם כל, כמו בהרבה דברים בחיים, חשוב למצוא את הגורמים המשמעותיים, ולהתחיל לטפל בהם. בציוד טיולים, שלושת גורמי המשקל המרכזיים הינם האוהל, התרמיל ושק השינה. אלה אמורים להיות הדברים הכבדים ביותר שנסחוב. בכדי להוריד את המשקל ניתן להחליף את האוהל ביריעת סילניילון קלה (tarp), את שק השינה בכיסוי עילי בלבד (quilt), כאשר הבידוד מלמטה מגיע בעזרת מזרון טיולים. לאחר מכן נוכל גם להשתמש בתרמיל קל יותר וקטן יותר, עם פחות רצועות ותוספות.

בנוסף לכך נצמצם את מה שאנו לוקחים. נבדוק מה באמת נחוץ ומה נלקח רק מתוך הרגל או פחד. נשתדל שלכל פריט יהיה לפחות שני שימושים. דברים אחרים נמצא להם תחליף קל יותר – מעיל גשם מינימלי, כירה מבוססת אלכוהול ששוקלת 100 גרם במקום גזיה או בנזיניה.

טיול בלדאק, הודו עם סנדלי Huarache

בהמשך נוכל גם לעבור ללכת בנעליים קלות או אף סנדלים, דבר שיקל משמעותית את המעמס על הגוף. הטיעון המקובל הוא שק"ג נוסף על הרגל שווה ל 5 ק"ג על הגב. יש גם הטוענים שזה מקטין את הסיכוי להפצע ברגליים, בניגוד לטענות של המוכרים בחנויות.

כמובן שאת השינויים האלה צריך לעשות בהדרגה ובזהירות. לוודא שאנחנו לא משאירים פריטים חיוניים (כמו עזרה ראשונה או הגנה מגשם) בבית. לבדוק שהציוד עובד בתנאים בטוחים (למשל לבדוק את עמידות היריעה לגשם בחצר הבית, או כשאנו ליד האוטו).

מי שירצה להעמיק בנושא יוכל למצוא אתרים רבים העוסקים בנושא ע"י חיפוש המילים “lightweight backpacking”, וגם ספרים אחדים (למשל שלJardine  או Jordan).

אז מה יוצא לי מזה?

אחרי שקראתי והפנמתי את העקרונות, גיליתי את ההנאה שבטיול עם תרמיל קל. אמנם לא הגעתי למשקל בסיס של 2 ק"ג, אך די בקלות הסתדרתי עם תרמיל ששוקל 4 ק"ג, על תכולתו. ככה הצלחתי לעבור את שביל ישראל מאילת ועד דן עם בני, במסגרת טיול בר מצווה שלו. עשיתי גם סדנא בתרמילאות קלה אצל ריי ג'רדין. סדנא זו פתחה לפני את עולם המיומויות הקדומות (primitive skills) וכתוצאה ממנה הגעתי אל "שומרי הגן" והדרכה בתחום זה, אבל זה כבר סיפור אחר.

רימון – היהלום שבכתר

"נצאה לשדה, נראה ... הנצו הרימונים "

רימון - עם חתך סביב אזור הכתר

הציטוט למעלה, מתוך שיר השירים, מזכיר לנו כמה מרכזי הרימון במסורת היהודית, כמו במסורות אחרות. מוצאו של הרימון מאזור צפון איראן, ומשם הוא התפשט לכל אזור אגן הים התיכון, עוד בימי קדם. כבר בתנ"ך נחשב הרימון כאחד משבעת המינים המאפיינים את הארץ, והוא מוזכר פעמים רבות, בהקשר של שפע, ברכה, יופי וחוכמה. זאת הן בשל צורתו החיצונית, המושכת את העין, עם הכתר לראשה, והן בשל טעמו וסגולותיו הרפואיות. בתרבויות רבות הוא מופיע בקישוטים, ציורים,ואמרות לרוב. האגדה אף מספרת שברימון יש תרי"ג (613) גרעינים – כמספר המצוות. למרבה הצער, מתברר שאגדה יפה זו, כמו רבות אחרות, הינה רק אגדה. אולי זה היה נכון בימי הנביאים, אך בימינו זכיתי לספור בין 400 ל 800 גרעינים ברימונים שונים – דרך מעניינת להעביר אחר צהריים נינוח.

"מלא כרימון" 

רימון - הכתר ביד שמאל...

הרימון מגיע לבשלות לקראת סוף הקיץ, ולכן כנראה מקובל לאכול אותו בראש השנה, אך הוא מיטיב להשמר, ואפשר להשיג רימונים גם בימי החורף. למרות תכונותיו הטובות, הרי שבימינו רודפי הנוחות הוא איבד קצת מהפופלריות שלו – קשה לקלף אותו ולהפריד את הגרעינים מהקליפה, לעיתים הוא משפריץ מצבעו האדום העז ומכתים את הבגדים, ויש שסתם לא אוהבים לאכול את הגרעינים הקשים. היה דרוש מסע יחסי ציבור נמרץ על יתרונותיו הרפואיים כדי שיחזור למרכז הבמה. ויתרונות כאלה יש לו כנראה בשפע – הוא עשיר בויטמין C, אשלגן וויטמין B5, אך בעיקר הוא ידוע בזכות נוגדי החימצון שבו, שטוענים שהם עוזרים לטיפול בבעיות כולסטרול, לחץ דם, ואף סרטן. הוא גם עוזר במניעת זיהומים נגיפיים ובקטריאליים.

רימון - חיתוך לאורך הפלחים

את הרימון ניתן היום לקנות במשך חודשים רבים בסופרמרקט, אך ניתן גם לשתול עץ ולגדל אותו בגינה, וניתן גם למצוא עצי בר רבים בצידי הדרכים ובבוסתנים, המציעים את פריים לכל דורש.

"כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך"

רימון - ביקוע לאורך הפלחים

כאמור, רבים מוטרדים מהקושי שבהפרדת הפרי מהקליפה. פתרון נפוץ אחד הינו לחתוך את הרימון, ובעזרת מכות עם כף כבדה (למשל כף עץ) להפריד את הפרי. אם נעשה זאת לתוך קערת מים גם נקטין את הסיכוי להשפריץ על עצמנו, וגם יהיה יותר קל להפריד בין הקליפה לגרעינים. דרך אחרת, כמודגם בתמונות, הינו להוריד את ראש (כתר) הרימון. לאחר מכן נחתוך פסים לאורך הרצועות הסיביות, ונפתח את הרימון לפלחים. את הפלחים ניתן לחלק ולאכול כמו שהן, או שניתן כעת לפרק אותו לגרעינים, כמו שהוסבר למעלה.

רימון - חתוך לפלחים

מתכון: חצילים על האש עם רימון

וריאציה על הבאבא גנוש, שמהווה את אחד מאבני היסוד של המטבח המקומי.

רכיבים:

1 חציל

½ כוס טחינה גולמית

½ לימון

מלח

פלפל

1 שן שום, קצוצה דק

רימון

אופן ההכנה:

קודם יש להכין את החצילים. הכי טעים זה לבשל את החציל על גחלים של מדורה. לנקב כמה חורים בקליפה עם מזלג, להניח על הגחלים, ולסובב מדי פעם עד שכל החציל רך. פתרון של פשרה הינו לבשל את החצילים ישירות על הגז. זה מאד מלכלך את הכירה, עקב הנוזלים שנפלטים מהחציל. יש ששמים ניר אלומיניום מתחת, ויש שפשוט מנקים את הכירה לפני שהנוזלים מתקשים. ניתן גם לבשל בתנור (בתוך תבנית), אך הטעם יוצא שונה לגמרי. 

חציל - אפוי במדורה

לאחר שהחציל רך כנדרש יש להפריד את הבשר של החציל מהקליפה. מורידים את הראש של החציל, חותכים לשניים לאורך, ובזהירות מוציאים את הבשר ומניחים בקערה. חשוב להקפיד שלא יכנסו החלקים השרופים של הקליפה.

נוסיף את הטחינה, מיץ הלימון והשום הקצוץ ונערבב עם כף, עד שנקבל מרקם אחיד.

נפרק את הרימון. חצי מהגרעינים נכניס ישירות לממרח, ומהחצי השני נעשה מיץ, על ידי סחיטה דרך מסננת, ונוסיף לממרח.

נוסיף מלח ופלפל לפי הטעם. אם צריך, ניתן להוסיף מים או מיץ לימון, וכן שום, לפי הטעם.

הנבטה - זרע התקווה

נבטים בטבע

בדרך כלל מלאה הארץ בנובמבר בנבטים (שלא לומר פרחים). עלים קטנים וירוקים מופיעים מבעד לעשבים היבשים המכסים את האדמה החומה. הזרעים שהיו טמונים בקרקע במשך הקיץ נענים למי הגשם המרטיבים את הקרקע, ואנרגיית החיים שבהם מתעוררת. הזרע משחרר את האנזימים הטמונים בתוכו, הכוח הטמון בתוכו מתפרץ החוצה. תחילה יופיע זנבון קצר, אחר יגדל הזנבון ויופיעו עלה או שתיים (תלוי בסוג הצמח). מכאן ממשיך התהליך – מופיעים עוד עלים, אחר כך פרחים, ולבסוף יופיעו זרעים שיפלו לבסוף לקרקע, יטמנו בה וישובו לנבוט ולצמוח בשנה הבאה.

טעם של פעם

הנבטה במסננת

זהו המחזור של הצומח בטבע. מתוך מחזור זה – שלב הנבט הינו שלב מלא אנרגיה וחיות. הזרע שהכיל את הפוטנציאל הלא ממומש התפתח ויצא אל אויר העולם. לפי מחקרים שונים, הנבטה מגבירה את הכמות או זמינות של חלבונים, שומנים חיוניים, סיבים, ויטמינים, מינרלים ואנזימים. את אותו תהליך הקורה בטבע, ניתן ורצוי לחקות גם בביתנו. זה גם לא המצאה מודרנית במיוחד – התייחסות להנבטה נמצאה כבר בכתבי האיסיים. הם המליצו לקחת זרעי חיטה, להנביט אותם עד שיווצר זנבון, אחר לטחון וליצור "פת לחם" – פרוסה דקה, אותה השאירו על הסלעים החמים של מדבר יהודה עד שהתייבשו ונהפכו ל"לחם איסיים" – חיטה נבוטה בלבד ללא כל תוספות. עלי להודות שפשטותו של לחם זה ניכרת בטעמו, ונדרש זמן להסתגל אליו. אולם, למי שחפץ בטעמים מעודנים יותר– זהו בסיס ממנו ניתן לצאת להרפתקאות שונות, יותר אנינות טעם.

עצות מעשיות

הנבטה בצנצנת

אם ניקח את הזרעים וננביט אותם, נגלה שמה שקורה בטבע יכול בקלות להתרחש גם בביתנו. כל מה שנדרש זה קצת סבלנות ותשומת לב. בשלב הראשון ניקח את הזרעים (יהיו אשר יהיו) ונשרה אותם מספר שעות במים. כמות הזמן שונה מזרע לזרע, ומומלץ להתייעץ במידע הנמצא באינטרנט או בספרים. לאחר מכן נשטוף את הזרעים, ונשים בכלי הנבטה. חשוב לשטוף את הנבטים מדי כמה שעות, אחרת הם עלולים להרקיב – דבר שיהיה מאד בולט לאף. באם פספסנו בקצת – מספר שטיפות עשויות לתקן את המצב. באם לא – תמיד ניתן לשתול את הנבטים בגינה (זה עובד מצוין) ולקוות שבפעם הבאה נהיה יותר בתשומת לב. יש זרעים שיותר רגישים, ומתקלקלים יותר בקלות (כמו כוסמת, או קינואה) ויש כאלו שנובטים כמעט בכל תנאי – כמו עדשים חומות. נפסיק את תהליך ההנבטה כאשר הנבט יהיה בעל זנבון "ארוך מספיק" (בערך פעם עד פעמיים אורך הזרע). בשלב זה ניתן להמשיך ולאחסן את הנבטים במקרר. בכל מקרה – נגלה שכעת ניתן לאכול את הנבט ללא בישול – כתוספת לסלט רגיל, או בשלל מתכונים נוספים. גם אם נרצה לבשל אותם – הם עדיין יהיו יותר בריאים, וידרשו הרבה פחות זמן בישול.

עם מה ננביט

לצורך ההנבטה ניתן לקנות מתקן מיוחד המיועד לכך – אך בהחלט ניתן גם להשתמש בכלים קיימים. אני לרוב מנביט בתוך מסננת, אותה אני מקפיד לכסות במגבת. אפשרות אחרת היא לקחת צנצנת ולשים בד חיתול על הפתח (מוחזק ע"י גומי), כאשר הצנצנת הפוכה. ממלאים את הצנצנת במים, ומנקזים אותם החוצה דרך הבד.

פינת המתכון: קרקר חי מונבט.

אחד המתכונים האהובים עלי, מבוסס על מתכון של ראסל ג'יימס. יש אינספור אפשרויות להוסיף תוספות והפתעות לתוך המתכון – שווה להפעיל את הדמיון ולנסות.

רכיבים:

2 כוסות זרעי כוסמת מונבטים (יש להשתמש רק בזרעים הבהירים, שלא עברו קליה)

½ כיס שמן זית

1 קישוא, קצוץ גס

1 תפוח ירוק חמוץ (גראני סמיט) קצוץ גס (ללא הגרעינים)

1 אבוקדו קצוץ גס

1 בצל, קצוץ גס

1 כוס עגבניות מיובשות שמש, קצוצות (להשרות קודם שעתיים במים)

2 כפות מיץ לימון

¼ כוס כוסברה.

¼ כוס אגוזי מלך (מומלץ להשרות שעתיים)

מלח (רצוי מלח אטלנטי)

פלפל (רצוי גרוס טרי)

קרקר חי 

1 כוס זרעי פשתן טחונים (עדיף טחון טרי)

הכנה

שמים את כל המרכיבים למעט זרעי הפשתן הטחונים במעבד מזון, ומפעילים עד קבלת מרקם אחיד (רצוי לא אחיד מדי). טועמים, ומתקנים התיבול בהתאם לצורך.

מוסיפים את הפשתן הטחון ומערבבים עד שהוא נבלע בתערובת.

משמנים תבנית, ויוצקים שכבה דקה של הממרח (בערך ½ עד 1 ס"מ).

שמים במאדה לכ 8 שעות, עד קבלת קרקרים. במקום מאדה, ניתן להשתמש בתנור רגיל, בטמפרטורה הכי נמוכה, כאשר הדלת נשארת מעט פתוחה (אני מכניס מגבת רטובה בתור חריץ).

מוציאים כאשר קיבלנו מרקם של קרקר (זהירות לא לייבש יותר מדי!)

מסע קניות כמסע ליקוט

עולם הצייד לקט

צייד לקט יוצא אל היער

מסע שופינג - לקטות בסופרמרקט

עד לפני כ 12 אלף שנה (לכל היותר) היו כל בני האדם ציידים לקטים. עולמם היה עולם של אי ודאות. כאשר יצאו בבוקר אל היער לא ידעו אם יפגשו בארנבת שיוכלו לצוד אותה, או שמא באריה שיצוד אותם. הצמחים אמנם יותר יציבים בהתנהגותם, אולם גם הם משתנים בהתאם לעונה, צומחים ונאכלים, לעיתים במקום אחד ולעיתים – באחר. לא ברור מהיכן תגיע הארוחה הבאה. כל זה עודד התנהגות אופורטוניסטית – כאשר פוגשים בחיה – צדים אותה, וכאשר פוגשים ירק טעים – קוטפים ואוכלים אותו. כל זה כמובן במגבלות של מה שאפשר לקחת איתנו – לא היתה צבירה של רכוש, וגם לא אגירה של מזון, או כל דבר אחר (לפחות לא בחברות שמוגדרות כציידים לקטים מדרגה ראשונה). בחברה זו, מי שהצליח ללקט, לאסוף יותר במהלך שיטוטיו נחשב למוצלח יותר, לאחד שתורם יותר לשבט, לקהילה. כמובן שכללים אלו חלו על נשים כגברים.

העולם המודרני

לקט בן זמננו עם שללו

נעבור לימינו. העולם השתנה ללא היכר. רבים מאיתנו קמים מדי בוקר לעבודה קבועה. המשכורת נכנסת בתאריך קבוע (גם אם לעיתים קרובות מרגישים שהיא לא מספקת). האוכל, הביגוד ושאר הצרכים נמצאים מסביבנו בשפע רב בחנויות ובקניונים. רובנו, לפחות בעולם המערבי, יודעים בוודאות שיהיה להם מה לאכול היום, וגם מחר.

אנפה

תן זהוב - בדרך לצייד

ובכל זאת, האינסטינקט הבסיסי נשאר כמו שהיה. כאשר אנו יוצאים לשיטוטינו, גם אם הם בקניון הממוזג, עדיין קיימת איפהשהו בתודעה הידיעה שככל שנחזור עם יותר דברים, ככל שנצליח לצבור יותר פריטים, הרי אנו חשובים יותר, מוצלחים יותר. אז קונים, צוברים, מלקטים. שלל מאכלים, כלים, בגדים, ציוד אלקטרוני, מכל הבא ליד. כמובן שישנם עוד גורמים למסעות קניה אלו – הפרסומות שמשכנעות אותנו שאנו זקוקים לעוד ועוד, תרבות הצריכה שמסבירה לנו שאנו צריכים את כל הדברים האלה, הלחץ החברתי להיות מצויד בפריטים הנכונים, הפריטים הכי חדשים ונוצצים. אבל בתוך מסעות הקניות האינסופיים מסתתר בעצם האינסטינקט של  "איש המערות" שלא ידע מה יהיה מחר, ולכן דאג ללקט כמה שיותר.

קניות מסוג אחר

יעל נובי בקפיצה

אין טעם להלחם באינסטינקטים בסיסיים – הם עמוקים וחזקים מאיתנו. אולם ניתן לתעל אותם למקומות אחרים – במקום לצאת למסע קניות, ניתן ׁ(מדי פעם) לצאת למסע מסוג אחר, מסע חזרה אל הטבע. זה לא חייב להיות ארוך – מותר להסתפק גם בשעה שעתיים. לחזור ללקט צמחים בחוץ (לא להגזים כמובן בכמויות, וללקט רק מה שמותר), או שמא לצוד – לא ברובה או אפילו בקשת, שהרי החיות מסביבנו הולכות ונכחדות בקצב מסחרר, אלא בעיניים, או לחילופין במצלמה. התמונות שנחזור איתן – של חיות, של פרחים, של שקיעות, יהיו המזון (הרוחני) שנביא חזרה לשבט שלנו.

ולקינוח – אני מצרף קישור לראפ הסביבתי של ידידי משומרי הגן, שמדבר על אותו דבר, אבל בצורה קצת אחרת: http://www.youtube.com/watch?v=KzlJCgNnvdU

Raw food – מה זה מזון חי

כדור גבינת אגוזים

השבוע השתתפתי בארוחה שארגנה יהודית מהלל לקוראי הבלוג שלה על אוכל טבעוני, שכולו על טהרת המזון החי. כל אחד הביא מנה שהוא הכין, וכך זכינו לטעום שלל מעדנים.

יתרונות המזון החי

קרקר חי מדגנים מונבטים

רגע, רגע, מה זה בכלל מזון חי?

באנגלית הוא נקרא Raw food. בעברית הוא מתורגם לעתים קרובות כ"טבעונאי", אם כי אישית אני מעדיף את המונח "מזון חי", המסמל בעיני את החיוניות שבמזון זה. יהיה שמו אשר יהיה, הכוונה לאוכל שלא חומם מעל ל 46 מעלות. הטענה העיקרית של המצדדים בשיטה (וביניהם לא מעט רופאים) היא שבישול מעל לטמפרטורה זו גורם לפירוק האנזימים הקיימים בכל מזון, הדרושים לעיכולו. את האנזימים החסרים עקב הבישול נאלץ הגוף לייצר בעצמו, ובכך פוגע בערך התזונתי של המזון, וגם מעמיס על הגוף. מעבר לכך ישנם טענות (שנבדקו גם במחקרים מדעיים) שמזון חי הינו מזין יותר, עשיר בנוגדי חימצון, מכיל חיידקים מועילים, לא מכילים שומני טרנס ותוספי מזון ועוד. כרגיל, לכל מחקר מדעי יש גם 3 מחקרים נגדיים, וקשה לדעת מה באמת נכון. אני מעדיף לבדוק הנחות אלה אישית, ולראות את ההשפעה על עצמי. הרי די ברור שכל אחד מאיתנו הוא שונה, ולכל אחד צרכים המותאמים למבנה הבסיסי שלו, כמו לאורח חייו.  כבר נאמר באנגלית "One man’s meat is another man’s poison”. זאת כמובן מעבר לכללים בסיסיים של תזונה – מעטים יטענו שתזונה המבוססת על צ'יפס וקוקה קולה (שהינה אפילו טבעונית) הינה ערובה לאריכות חיים.

מה יחשב למזון חי

לאחר שהבנו על מה אנו בכלל מדברים, ניתן לעיין ביתר פירוט במשמעות המדוייקת של מזון חי. כאשר נביט מקרוב נראה מגוון רב של זרמים ותת זרמים – אנשים שאוכלים בשר נא (סטייק טרטר הינו דוגמא לכך) או ביצים ומוצרי חלב נאים. אחרים יאכלו רק פירות או רק נבטים. אולם רוב חובבי המזון החי יאכלו ירקות, פירות, דגנים ואגוזים למיניהם. אגוזים לרוב יושרו, ודגנים וזרעים יונבטו.

אז מה נאכל?

ממרח (פטה) אגוזים טחונים

במבט ראשון נראה אולי שזהו מזון מאד מוגבל – אוכלים סלט ואגוזים. אכן יש כאלה שמסתפקים בתזונה כזאת. יכול להיות שזה מה שאכלו אבות אבותינו – אם כי מחקרים אנתרופולוגיים על שבטי ציידים לקטים בימינו מלמדים שהם עשויים לאכול מ 180 צמחים שונים, מגוון רחב לכל הדעות. בימינו צובר ה"מטבח החי" שלל תומכים ומעריצים, והמגוון גדל בהתאם. הנבטה הינה שיטה עתיקה, שמתועדת לראשונה בכתבי האיסיים, ומאפשרת לאכול את רוב הזרעים המוכרים (כמו חיטה, שומשום, עדשים וכו') ללא בישול, ובערך תזונתי גבוה. כיום נוספו למאגר הכלים והשיטות גם מעבד המזון, הבלנדר והמאדה (dehydrator) המאפשרים ל"שף החי" להכין מגוון רב של מנות – פלאפל, חומוס, לזניה, קרקרים, מוס שוקולד, גלידת מנגו ועוד, כולם מרכיבים חיים. שיטוט קצר באינטרנט יגלה מאות מתכונים, חלקם דומים, וחלקם שונים ויצירתיים מאד.

פינה אישית

חומוס קישואים חי

אני אישית התוודעתי אל המזון החי לפני כשנתיים, לאחר כ 30 שנות צמחונות. נהניתי לפגוש מטבח עשיר, לשחק עם הטעמים והמטעמים, ולראות את השפעתו עלי. כיום אני אוכל תפריט שכ 80% ממנו הוא חי (וכמעט כולו אורגני). הקפדתי לעשות את השינוי בהדרגה, ולתת לגוף להסתגל לחידושים. גיליתי שיש לי יותר אנרגיה, הדופק שלי ירד, הכולסטרול השתפר ואני מרגיש בריא וחיוני יותר. אני עדיין נהנה "לחטוא" פעם בחודש חודשיים – עוגה טובה אצל חברים, כדור גלידה פה ושם. אולם לרוב אני מגלה שהמתוקים החיים לא רק יותר בריאים אלא גם יותר טעימים לי. האוכל החי ברובו גם קל ומהיר להכנה.

פינת המתכון

אקנח ב 2 מתכונים. הראשון הינו של  פטריות ממולאות. זהו מאכל הדורש הכנה מראש, ובעל מספר שלבים, אולם התוצאה בהחלט מצדיקה את התוצאות. השני הינו סלט אצות ווקמה – מאכל בריא וטעים שניתן להכינו בקלות ובמהירות. מנסיוני עם חברים ומשפחה, המטבח החי שונה בטעמיו, וכמו כל דבר חדש, לוקח זמן להתרגל אליו. דווקא מתכון הפטריות הינו מתכון שזוכה להצלחה תמיד. דברים שבשעתו הרגישו לי מוזרים קמעה, היום הינם מעוררי תאבון רב, וגורמים לי להזלת ריר רק מהמחשבה עליהם.

סושי על בסיס אגוזים

שתי הערות לפני ההכנה. ראשית – היופי במתכוני המטבח החי (כמו בבישול בכלל) הינו החופש להיות יצירתי. לאחר שניסיתם את המתכונים המופיעים כאן הרגישו חופשיים לשחק איתם, להוסיף ולשנות, להתאים לטעם האישי שלכם.

לגבי הרכיבים – חלקם אולי פחות נפוצים במטבח המצוי, אך כולם זמינים בכל חנות טבע (ויש היום לא מעט כאלה), וגם בהרבה חנויות מזון "רגילות". כדאי גם לשים לב שחלק מהתבלינים אינם raw, או לפחות לא בהכרח כאלה, כך המתכונים שלהלן אינם raw למהדרין. שמן זית, סויה, טחינה, שמן שומשום וגם מלח עוברים לרוב עיבוד, אם כי ניתן גם להשיג מוצרים שלא עברו עיבוד בחום (כבישה קרה וכו'). שמרי בירה תמיד עוברים עיבוד (אולם הם בעלי ערך תזונתי גבוה). מי שרוצה, בהחלט מוזמן למצוא לו תחליפים לרכיבים אלו - זה גם חלק מההנאה שבתהליך היצירה.

פטריות ממולאות.

בהשראת Russell James

רכיבים:

סלסלת פטריות שמפיניון (רצוי גדולות ככל האפשר, אם אפשר לבחור מתפזורת, עדיף)

¼ כוס שמן זית

פטריות ממולאות טבעונאיות

¼ כוס רוטב סויה

לממרח גבינת אגוזים

1/3 כוס צנוברים

1/3 כוס אגוזי קשיו

2 כפיות מיץ לימון

¼ כפית מלח

4 כפיות שמרי בירה

¼ כוס מים (להוסיף בהדרגה בסוף)

לרוטב עגבניות

עגבניה אחת

4 עגבניות מיובשות – יש להשרות במים למשך שעתיים לפחות

1 תמר רך  (עדיף מג'הול)

1 שן שום

2 כפיות שמן זית

1 כפית ריחן (בזיליקום) טרי

1 כפית אורגנו יבש

2 כפיות מיץ לימון

לממרח הפסטו

2 כוסות עלי בזיליקום טרי, ללא הגבעולים העבים

¼ כוס צנוברים

3 כפות שמן זית (להוסיף כך שמתקבלת תערובת קרמית)

¼ כפית מלח

1 כפית מיץ לימון

אופן ההכנה:

מפרידים את הרגל מהפטריה. ניתן "לחפור" טיפה ולהעמיק את הקערה בפטריה (בזהירות!)

משרים את הפטריות בתערובת סויה ושמן זית לשעתיים (אני מעדיף לטבול בעדינות כל פטריה במשרה מבפנים ומבחוץ ואז להניח בתבנית).

את ה"רגליים" קוצצים דק ומשרים גם כן.

קוצצים את רכיבי גבינת האגוזים במעבד מזון. מוסיפים מים עד שחלק אבל לא נוזלי. ממלאים שכבה ראשונה בפטריה – בערך עד אמצע גובה השקע

קוצצים במעבד את שכבת העגבניות. כאשר נוצרת משחה מוסיפים פנימה את הרגליים הקצוצות, ומערבבים בעדינות פנימה. ממלאים שכבה שניה – בולטת במקצת משפות הפטריה

מערבבים במעבד את שכבת הפסטו ומורחים בעדינות מעל.

שמים במאדה לשעתיים. לחילופין ניתן לשים בתנור על טמפרטורת מינימום עם דלת פתוחה.

סלט אצות ווקמה (Wakame).

רכיבים:

½ כוס אצות ווקמה

1 גזר (מגורר גס על פומפיה)

1 עגבניה חתוכה לקוביות דקות

½ בצל חתוך לקוביות דקות מאד (רצוי סגול)

2 כפות שמרי בירה

2 כפות נבט חיטה

¼ כוס זרעי דלעת

3 כפות זרעי פשתן טחונים (רצוי לטחון במטחנת קפה לפני ההגשה, לשימור האומגה 3)

1 כף רוטב סויה

סלט אצות ווקמה

1 כפית שמן שומשום

2 כפות שמן זית

2 כפות מיץ לימון (סחוט טרי)

1 כף סילאן (דבש תמרים)

1 כף טחינה (גולמית)

מלח

פלפל

אופן ההכנה:

משרים את האצות בקערה מלאה מים ל 10 דקות

מסננים ושמים בקערת סלט.

מוסיפים את שאר הרכיבים  היבשים

מערבבים את חומרי הרוטב בצנצנת ומוסיפים לסלט

טועמים, מוסיפים מהתבלינים בהתאם לטעם האישי

בתאבון

של נעליך מעל רגליך – על הליכה וריצה יחפים

חול הים החם מתחת לרגלינו ביום קיץ. הבוץ שעולה לו מבין האצבעות כשאנו דורכים יחפים בשלולית ביום חורף גשום. התחושה של הליכה על כרי דשא בסתו. יחפים באנו אל העולם, וכך כנראה גם נצא ממנו. באמצע – אנו מעבירים את רוב ימינו עם סדים על הרגליים.

ריצה – הזמנה לפציעה?

ריצה יחפה

מאז ומתמיד אהבתי להסתובב יחף. כאשר לא היתה ברירה עברתי לסנדלים ונעליים נעלתי מעט ככל האפשר. כאשר הלכתי את שביל ישראל עם בני, מעין, בשנת הבר מצווה שלו, עברתי את כל השביל עם סנדלים ונהניתי מאד. הבעיות התחילו מהריצה. רצתי כמובן עם נעלייים – הכי טובות שיכולתי לקנות. התאמנתי למרתון ורצתי מרחקים הולכים וגדלים, עד 36 ק"מ. ואז הופיעו, ללא התראה מוקדמת, כאבים עזים בברכיים, שכפו עלי חצי שנה הפסקה. התחלתי לחקור בנושא ולהתעניין, והתברר לי שלמרות השיפור הגדול, לכאורה בנעלי הריצה – בולמי זעזועים, רפידות, סוליות, הרי שיותר ויותר רצים נפצעים מתחביב זה. חיפושי הובילו אותי לסגנון ה Chi Running, שהתאים לי עקב שנותי הרבות בתרגול טאי צ'י. השיטה כוללת מספר רב של אלמנטים, אולם מבחינתי המהות, הלב של השיטה (כמו של שיטת Pose הדומה לה) הינו נחיתה על קדמת הרגל, אי שם בין מרכז הרגל לאזור הכריות (בתלות בשיטה), ולא על העקב. בשנה הבאה השלמתי את המרתון, ועוד שניים אחריו, אולי בזכות השיטה.

הליכה וריצה – מיומנות עתיקת יומין

בהמשך, כאשר למדתי מיומנויות קדומות אינדיאניות במסגרת ארגון שומרי הגן, נוכחתי שצורת הליכה וריצה זו הינה למעשה השיטה בה הולכים אנשי תרבויות אדמה בכל העולם. ספרים שיצאו לאחרונה, כמו ספרו של כריס מקדוגל Born to run”", מתארים את יכולותיהם המדהימות של בני שבטים אינדיאניים לרוץ בקלילות מרחקים אדירים, ולנצח את מיטב הרצים באולטרה מרתונים של עד 160 ק"מ. מצד שני, מחקרים של אנתרופולוגים שונים טוענים שבני האדם התפתחו בתור רצי העל של עולם החי – במרחקים ארוכים. שבטים קדומים היו צדים איילים וחיות אחרות בשיטת ה Persistence hunting (צייד התמדה), בה היו רצים אחר החיה עד שהיא נופלת תשושה, אחר שעות ואף ימים של ריצה. עד היום, באולטרה מרתונים בהם מתחרים בני אדם מול סוסים, האדם לרוב מנצח.

הרגל האנושית – פלא הנדסי

מוקסינים לריצה יחפה

אם נעצור לרגע ונביט על הרגל האנושית, ניווכח שהיא יצירת מופת הנדסית. מאות שרירים, גידים ועצמות היוצרים שתי קשתות שנועדו לספוג את הזעזועים הנובעים מתנועתנו, ומאפשרים לנו לנוע בקלילות, וללא פציעות. מעל 7000 קצות עצב שעוזרים לנו לזהות על מה אנו דורכים. עקרונות השיטה הינם פשוטים, וניתן ללמוד אותם בכמה שעות של קריאה או בקורס. כמו תמיד, נדרשים שנים של תרגול ומודעות (לפחות עבורי) עד שאנו מצליחים באמת להפנים צורת תנועה חדשה זו.

מה ינעל הרץ היחף?

סנדלי Huarache

אחת הבעיות הגדולות שאנו נתקל בהן הינה ההנעלה – נעליים מודרניות, כמעט ללא יוצא מהכלל כוללים עקב המגביה את הרגל ומונע מאיתנו לפסוע נכון. הליכה יחפה לעומת זאת היא קשה למדי בתנאי הארץ – ריבוי הקוצים, כמו כרבולות ותלתנים גורם ליחפנות להיות מסע ייסורים ברוב חודשי השנה. אפשרי – אבל דורש התמדה ותרגול לאורך זמן רב. בתור פשרה, צצו בשנים האחרונות מספר פתרונות ביניים, המאפשרים לנו להגן על הרגליים מפני תלאות השביל, ועם זאת ללכת בצורה הנכונה. פתרונות אלו יכולים להיות מוקסינים (אמיתיים, עם סוליית עור) אותם נתפור לבד. פתרון אחר הינו סנדלי Huarache אינדיאניות, אותם ניתן לרכוש כקיט, עם סוליה של חברת ויברם, יצרנית הסוליות הנודעת. ויברם אף יצאו עם פתרון מקורי – נעלי ה VFF – Vibram Five Fingers – נעל מוזרה למראה, אך אשר זוכה לפופולאריות גוברת בעולם וגם בארץ. וכאשר יש ביקוש, מופיע גם ההיצע, וכעת יש נעליים עם סוליה מינימאלית לרוב חברות הנעליים הגדולות, כמו גם למספר יצרנים קטנים.

ובל נשכח – מה שחשוב הוא לא איזה נעל נקנה או נייצר, אלא העובדה שבאמת נצא ונרוץ או נלך איתה. אני כבר רצתי עשרות ק"מ בסנדלי ההוארצ'י, וטיילתי איתם כחודש בלדאק שבצפון הודו, בהנאה רבה.

פרטים נוספים על ריצה יחפה, כמו גם מידע על סדנאות ריצה יחפה אותן אני מעביר, ניתן למצוא באתר שלי.

פינת המתכון – כדורי תמרים וקוקוס.

אם אנו הולכים או רצים אנו מוציאים אנרגיה רבה. בריצות של מעל שעה מומלץ לאכול חטיף אנרגיה מדי חצי שעה. ניתן לקנות חטיף מסחרי, אך מבט חטוף על האריזה יגלה לנו שהוא מכיל בעיקר סוכר, בוריאציות שונות. חטיף שאני אוהב להכין לבד, לריצה או סתם לכיבוד אורחים הינו של כדורי תמרים וקוקוס. שימו לב שלריצה יש כאן לא מעט שומנים, אולם עבורי זהו מתכון מנצח.

רכיבים:

400 גרם תמרים (מומלץ רכים, כגון מג'הול)

400 גרם פתיתי קוקוס

½ לימון, כולל הקליפה.

אופן ההכנה:

חותכים את התמרים והלימון דק, ויוצרים תערובת אחידה מכל הרכיבים

קל יותר פשוט להכניס את הכל למעבד מזון, עם להב מתכת, אך בהחלט ניתן לערבב גם באופן ידני.

מהתערובת שנוצרה מגלגלים כדורים בקוטר של כס"מ.

ניתן לצפות בעוד שבבי קוקוס, או באבקת קקאו.

בתאבון.

בית החלומות – איך נעבור מחלום למציאות

בית החלומות האולטימטיבי?

מי מאיתנו לא מייחל  לבניית בית חלומותיו. מקום של קבע, הגשמת כל משאלותינו. מקום בו נרגיש בטוחים, שלווים, שמחים – "בבית". כאשר אנו ניגשים לממש את חלומנו זה, אנו מנסים לעיתים להכניס לבית את כל מה שחשבנו עליו אי פעם – עד שיש והחלום נהפך לחלום בלהות...

במאמר זה אנסה להראות כמה חלופות לבית הקונוונציונלי.

בניה אלטרנטיבית:

בית, ארבע קירות, רצוי מבטון, דלת וחלונות. משהו שמזכיר את הבית של מיץ פטל. זה מה שעולה לי בראש באופן אינטואיטיבי כאשר מבקשים ממני לתאר בית. אולם יש גם צורות אחרות של מגורים. למעשה – אלה הצורות בהם גרה רוב האנושות משחר ההיסטוריה, והרבה לפניה. ננסה לחקור בקצרה כמה מצורות אלה.

מגורים במערה

מגורים במערה

נתחיל במה ששימש ככינוי (ואולי כינוי גנאי) לאדם הקדמון – איש המערות. מאז ומתמיד היו מערות מצרך מוגבל למדי, ובוודאי שכך בימינו. שלא לדבר על בעיות הרטיבות והטחב בחורף. ועם זאת, פה ושם, אפילו בארצנו הקטנה ודלת המשאבים ישנם אנשים שזכו ובנחלתם נמצאה מערה אותה שיפצו, טייחו ומצאו להם משכן לתפארת, בייחוד בימי הקיץ הלוהטים.

בית בוץ

בית בוץ

 אפשרות אחרת הזוכה לקהל מעריצים קטן אך גדל בהתמדה הינה זו של בתי בוץ. אמנם במבט ראשון נראה שיש כאן השקעה במשהו שיתמוסס ויעלם בגשם הראשון. אולם כיום שב ונצבר ידע וניסיון בנושא, ובתי בוץ מופיעים יותר ויותר בנוף ארצנו. היתרון הגדול הינו בבידוד הגבוה, שמאפשר לשמור על טמפרטורות נוחות עם השקעת אנרגיה מינימאלית. יתרון סובייקטיבי יותר הינה תחושת החיבור המתקבלת כאשר נמצאים במבנה של אדמה. בתי בוץ ניתן לבנות לבד, וכיום יש גם חברות וקבלנים בארץ המתמחים בבניה בבוץ.

אוהל

יורט - אוהל מונגולי

לרובנו מעורר הרעיון של אוהל אסוציאציות עם טיולים, או אולי לינה בחוף הים. אך חברות נוודיות, כמו המונגולים, או הבדואים, חיים באוהלים מאז קדמת דנא, בחום עז ובחורפים קרים ומושלגים. עם בידוד טוב מהרצפה, ניקוז של המים שעלולים לזרום על הקרקע, ואיטום טוב, מגורים באוהל יכולים להיות חוויה מדהימה, עם מרווח מינימלי בינינו ובין העולם שבחוץ. חלונות גדולים ושכבה נוספת מעל יתנו מענה לימי הקיץ החמים. תנור עצים עם ארובה יחמם לנו את החורף הקר (ובארצנו הוא לא עד כדי כך קר). רוב האוהלים כוללים מרחב מרכזי אחד, מחולק אולי למרחבי משנה בעזרת בדים. אולם קיימות גם אפשרויות אחרות, ליצור מרחבים שונים, המחוברים ביניהם. אוהלים למגורי קבע קיימים במגוון תצורות, כגון אוהלי צבא (בעיקר צבא ארה"ב) שהותאמו למגורים, אוהלים בדואיים, ויורטים (אוהלים מונגוליים). יורטים באים במגוון גדלים, וניתן לקנות אותם ואף להכין אותם לבד בסדנאות.

בית עץ

בית עץ - מיחזור קרון רכבת

כאן אנו עוברים למשהו שמקרב אותנו לבניה הקונבנציונלית. הרי בארצות רבות בעולם, כולל אירופה וצפון אמריקה, חלק ניכר מהבניה, גם של בתים גדולים ומפוארים נעשה בעץ. בית עץ אכן יכול להיות כל מה שנבקש ממנו, החל מצריף קטן, עם קירות מקרשים ולוחות שנאספו ממקורות שונים, ועד לווילה מפוארת שדומה לחלוטין לבתים סטנדרטיים בגודלה ופארה. ובכל זאת יש לרבים תחושה שונה כאשר אנו מוקפים עץ, תחושה של חמימות, של חיבור גדול יותר לעולם.

שימוש בחומרים ממוחזרים

תופעה שצוברת תאוצה הינה השימוש בחומרים ממוחזרים לבניה. בצורה זו, לא רק שאנו מקטינים את השימוש במשאבים המדוללים של כדור הארץ, אלא אף עוזרים, ולו גם בצורה קטנה, להקטין את ערימות הזבל המצטברות. לצורך זה ניתן להשתמש בצמיגים ישנים, בקבוקים ישנים, לוחות עץ ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה עלינו. בניה כזאת ניתן לשלב בכל סוג של בניה, כולל בניה קונוונציונלית.

אחרית דבר

יש דרכים רבות לבנות את משכננו, כל אחת עם יתרונותיו ועם חסרונותיו. רובנו אולי לא יבחרו בדרכים הבלתי קונוונציונליות, אך טוב לזכור שיש דרכים רבות לנוע על פני האדמה, ולבחור איך להיות חלק ממנה.

בהמשך אכתוב על איך ניתן לחיות בצורה שונה, שמקטינה את השפעתנו, את המדרך האקולוגי שלנו, גם במסגרת של בניה קונוונציונלית.