חרוב - שווה כל קאראט

העץ והפרי

עץ חרוב

החרוב (בלטינית Ceratonia Siliqua, באנגלית Carob)  אמנם אינו מופיע כנראה בתנ"ך, אך אין ספק שהוא אחד מהעצים המרכזיים בתרבות של ארץ ישראל, כמו גם של אזור מזרח הים התיכון כולו. עדויות בוטניות מצביעות על כך שהחרוב התפשט מאזורנו, החל מלפני כ 5000 שנה. במקורותינו הוא אמנם אינו נזכר, כאמור, בתנ"ך, אך מופיע פעמים רבות במשנה ותלמוד. ידוע סיפורו של רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו שברחו למערה מאימת הרומאים, וניזונו במשך שלוש עשרה שנים אך ורק מפרי עץ חרוב שהיה במערה. העץ גם זכה להיות נפוץ מאד בארץ החל בתקופה הרומאית, וחלים עליו דינים רבים ביהדות. החרוב הוא עץ ממשפחת הקסאלפיניים (שהם, כמו העדשים למיניהם ושאר מיני הפרפרניים וגם עצי השיטה, סוג של קטניה – כפי שאפשר לראות מצורת הפרי). העץ הוא דו ביתי – כלומר יש עצי זכר ועצי נקבה – ורק מן הנקבות נושאות הפרי נזכה לאכול  (את עצי הזכר נזהה לפי הריח החריף הייחודי, בתקופת הסתיו). הפרי מבשיל החל מיולי אוגוסט, ונהוג לאסוף אותו בחודשים ספטמבר עד נובמבר. הוא נפוץ בכל אזור הצפון והמרכז (עד לגובה 300-400 מטר), ומגיע עד אזור צפון הנגב והרי ירושלים. כדאי לשים לב שיש הבדל מאד משמעותי בטעם של הפרי בין עץ לעץ, אפילו כאשר הם בקירבה רבה, כך שלפני שקוטפים שק מלא חרובים כדאי למצוא את העץ הטעים ביותר בסביבה. הזנים הטובים ניכרים בכך שכאשר שוברים את התרמיל, נוטף "דבש" מהתרמיל. זרעי החרוב (הנמצאים בתוך התרמילים) נחשבים אחידים מאד בגודלם וצורתם, ואף שימשו מקור למידת המשקל לאבני חן של קאראט, שערכה 200 מיליגרם.

תכונות

זרעי חרוב

פרי החרוב נודע  ביתרונותיו עוד מימי קדם. הוא עשיר בחלבונים צמחיים, כמו גם בסוכרים שונים (בממוצע כ 8% חלבון, 13% שומן ו 50% סוכרים למיניהם) ובתור שכזה הוא נחשב למקור מצויין של אנרגיה בזמן פעילות גופנית מאומצת. יש בו גם הרבה סיבים תזונתיים שעוזרים לעיכול. כמו כן יש בו ריכוז גבוה של חומרי קורט, כגון סידן, זרחן, אשלגן, מגנזיום וברזל וכן ויטמינים A ,C ו B.

הוא נחשב ברפואה העממית כיעיל לטיפול במגוון מחלות, כגון פצעים בפה (למרוח סירופ חרובים), שלשולים (בעזרת תה מהזרעים), סכרת, מחלות כלי נשימה ושיעולים ועוד. הוא נחשב גם כבעל פעילות נוגדת חימצון.

מעבר לכך – זרעי החרוב הינם אחידים בגודלם ומשקלם. בזכות תכונה זו השתמשו בהם כיחידת משקל בימי קדם – ומכאן מקור המידה "קאראט" (הבאה מהמילה לחרוב ביוונית).

מתכונים

מהחרוב ניתן להכין מאכלים בכל מיני צורות. הצורה הפשוטה ביותר הינה כמובן לקטוף תרמיל (בשל ועסיסי) מהעץ, ולאכול אותו כמות שהוא. זאת מן הסתם גם הצורה הבריאה והמזינה ביותר.

מעבר לכך ניתן להכין סירופ חרובים ואבקת חרובים, וגם להכין מהם מאכלים מורכבים יותר. בשני המקרים כדאי כמובן לשטוף קודם את החרובים, ולוודא שבחרנו חרובים ללא תולעים.

סירופ חרובים

חרובים מושרים להכנת סירופ

שוברים את החרובים לחלקים קטנים (לפחות 4 חלקים לכל פרי) ומכסים במים (בערך ליטר מים על חצי ק"ג חרובים). משרים למשך הלילה. מסננים החוצה את כל המוצקים. את המים שקיבלנו ניתן כעת לשתות כמו שהם, בתור משקה מתוק (ומזין). ניתן גם בשל אותו, ולהכין ממנו סירופ, בצורה דומה להכנת ריבה (ללא הוספת סוכר, כמובן). פשוט נבשל את המים על אש קטנה, לאחר שהבאנו לרתיחה. נמשיך בבישול עד שנקבל סירופ – הסירופ מוכן כאשר מכניסים כף לנוזל, מוציאים ונותנים קצת להתקרר, ואז רואים שהנוזל יורד מהכף בטיפות צמיגות. נקרר ונשמור בצנצנת בתור תוספת מתוקה למאכלים למיניהם.

אבקת חרובים

בהכנת אבקת חרובים יש בדרך כלל בעיה להפריד את הזרעים הקשים מהפרי הרך יחסית. ניתן לבצע את ההפרדה בהרבה (מאד) סבלנות על ידי שבירת כל חרוב והוצאת הגרעין (אז רצוי לשמור את הגרעינים להכנת תה בריאות לטיפול במחלות שונות, לפי הרפואה העממית). קיימת גם שיטה של הפרדה על ידי גירוד על פומפיה כך שהפרי מגורר ואז קל להפריד את הזרעים. גם שיטה זאת דורשת לא מעט סבלנות. בכל מקרה, לאחר שגמרנו להפריד את הזרעים מהפרי, נכניס את הפרי למעבד מזון או בלנדר ונטחן עד קבלת אבקה דקה. אני גיליתי שעם בלנדר ויטהמיקס ניתן לדלג על כל השלב הזה. פשוט טוחנים את הפרי ללא ההפרדה (אני עשיתי זאת על המהירות הנמוכה). והפלא ופלא – לאחר כדקה היתה לי אבקה מוכנה בלא שנשאר זכר לזרעים. כמובן שנשאלת השאלה האם זה טוב לאכול מהזרעים, כמו גם שאלות על אורך חיי מדף, אך בשורה התחתונה – קיבלתי אבקת חרובים חיה (Raw) לחלוטין. בכל מקרה, לאחר שקיבלנו את האבקה (בין אם הכנו לבד ובין אם קנינו בחנות), ניתן להשתמש בה כתחליף קקאו בכל מיני מתכונים. אבקת חרובים גם נחשבת יותר בריאה, מכיוון שאיה מכילה קפאין ורכיבים נוספים בעייתיים הנמצאים בקקאו. חשוב לזכור שהיא הרבה יותר מתוקה מקקאו, כך שיש לשנות את כמות הסוכר בהתאם.

משקה חרובים

כמו שהכנו את הסירופ ניתן גם להכין משקה מחרובים. נשבור את החרובים לחלקים קטנים ונשים בסיר ונבשל כרבע שעה. ניתן כעת לשתות את המשקה כמות שהוא, בתור "תה חרובים". ניתן גם להוסיף חלב, או "חלב סויה", כמו גם מיני תחליפי חלב אחרים (שבולת שועל, שקדים וכו') ולהכין "שוקו חרובים".