אני עוקב בעניין רב אחר המחאה שהתפשטה בארץ בימים אלו. נראה שאנשים מפנימים את הבעייתיות שבשיטה הנוכחית ומנסים למצוא לה פתרון כלשהו. כל אותם תחלואים של החברה המודרנית, חוסר השוויון, הניתוק, הניכור, הרדיפה אחר עוד ועוד מוצרי צריכה, הניסיון למצוא משמעות לחיים. המאהלים וההפגנות מאפשרות לנו להתחבר מחדש לצורך שלנו במפגש, במגע, בתחושת השבט והביחד. זה אכן דבר מופלא וכלל לא מובן מאליו. אולם, ביחד עם ההתפעלות מהתנועה הספונטנית שצומחת לה מול עינינו, עולים בי תהיות מסוימות לגבי המטרה של ההפגנות, והתחושה של חוסר שביעות רצון. מחשבות על הדרך, כמו שהעלו עלמה זהר, או עופר ישראלי משומרי הגן. כלפי חוץ, נוצר רושם שעיקר הדרישה היא שלכולם יהיו תנאים חומריים הדומים לעשירון או למאיון העליון. זה קצת מזכיר לי קריקטורה שראיתי פעם, על שתי זקנות שיושבות בשכונת עוני, ואחת אומרת לשניה "עוד מעט תגיע המהפכה, ואז לכולנו יהיו משרתים".
פתרון אפשרי אחד הוא אכן שלכולנו יהיה יותר: יותר כסף, יותר מוצרים, בית יותר גדול. במובן מסוים זה אולי אפילו נכון – רבים מאיתנו נהנים היום מרווחה חומרית, במזון, בביגוד, בדיור, במוצרי מותרות למיניהן, שהיתה שמורה רק למעטים לפני כמה עשרות ובודאי מאות שנים. אולם, צריך לזכור גם שאנו נמצאים בעולם סופי, עם משאבים סופיים שהולכים ומתכלים בקצב מהיר, בד בבד עם גדילה ענקית במספר בני האדם, ובדרישות החומריות שלהם.
לכן הגיע אולי הזמן לצאת ולחשוב קצת מחוץ ל"קופסת הצרכנות" שאנו נמצאים בה. אותה צורת מחשבה שאומרת שאנו צריכים עוד ועוד מוצרים חדשים, ריגושים חדשים. עלינו לראות כמה מהדברים שאנו צורכים באים מהכרח אמיתי וכמה בגלל הלחץ של החברה, של הקואופרטיבים הגדולים, של מסעי הפרסום. אלה היוצרים תרבות של "לחם ושעשועים" לפי מיטב המסורת של רומא העתיקה. (לפחות כאן את המפסידים בתחרות ה"ריאליטי" האחרונה לא זורקים למאכל לאריות). עלינו להתבונן בשלל המוצרים שאנו רוכשים, בשפע החומרי שמסביבנו, ולהרהר לרגע האם זאת באמת הדרך אל האושר. האם אני באמת "צריך" את כל מה ש"תרבות הצריכה" מנסה למכור לי. או שמא אולי עדיף לחפש דרכים אחרות. דרכים שאינן קשורות ב"יותר" מכל דבר, אלא בחזרה לחיים הפשוטים. יותר, אבל מסוג אחר. יותר זמן בטבע, יותר זמן להכין את האוכל ויותר זמן לאכול אותו. יותר זמן עם משפחה או חברים.
בחברות של ציידים לקטים אנשים עבדו, ככל הידוע, רק כ 20 שעות בשבוע בממוצע. נכון, העולם היה אז פחות צפוף בצורה משמעותית, ואנו לא נוכל לחזור לחיי הלקטות. אולם, כל אחד מאיתנו יכול להתבונן בחייו, ולהחליט מה אנו לוקחים מהחברה, מה אנו באמת צריכים. ולא לשכוח להביט על מה אנו מחזירים לעולם, ואיפה אנו תורמים ונותנים.
9 תגובות:
מקובל עלי שתרבות הצריכה ובזבוז המשאבים בכרוך בה היא תופעה שלילית, הן מבחינה חברתית והן מבחינת בזבוז המשאבים והזלזול במאמץ שהושקע בהשגתם. מצד שני, המחשבה על חזרה לתרבות של ציידים לקטים נראית לי מסוכנת. ראשית תרבות כזו דורשת שטחי קרקע הרבה יותר גדולים לכל אדם, וגם בעיה זו גורמת לבזבוז משאבים ונזקים סביבתיים. שנית המחשבה לנטוש את הכפר הגלובלי ולחזור למבנה של חבורות קטנות עם קשר מינימלי ביניהן נראית לי נאיבית ןאפילי בלתי אפשרית.
הפתרון: חזרה לתרבות של הסתפקות במועט (יש כאלו גם בימינו) ומציאת פתרון לבעית הגידול הטבעי באוכלוסיית העולם.
פתרון כאלו טולי אפשריים, אבל הם כרוכום בשנויים גדולים בחשיבה ובהתנהגות. האם זה יכול לקרות? לדעתי, אם זה לא יקרה בטוב זה יקרה ברע, כי האבולוציה לא תתחשב בעות ומאויים אנושיים ובהכרח תדחוף לכוונים כאלה
מסכים לחלוטין שאין אפשרות לחזור לחיי צייד - לקט בימינו. זה מתאים לאוכלוסיה עולמית של כמה מיליונים לכל היותר, ובטח לא לביליונים שיש כיום. הרעיון (מבחינתי) הוא למצוא ולהתחבר לעקרונות שאיפשרו לחברות של ציידים לקטים להתקיים במשך מאות אלפי ואף מיליוני שנים, ולנסות ליישם אותם בחברתנו המודרנית. זה תחום גדול ורחב, וגם לו ידעתי והבנתי אותו כנדרש, זה הרבה יותר ממה שניתן לכתוב במאמר קצר. אך בגדול הרעיון הוא אכן לנסות לצרוך רק מה שבאמת צריכים, לחיות באיזושהי צורה של קהילה, לחיות בכבוד והרמוניה עם העולם, ועוד דברים רבים וטובים. דוגמאות מעשיות לכך יכולות להיות הגינות הקהילתיות שצצות גם בארץ, קואופרטיבי מזון, שוקי קח תן - בתור דוגמאות קטנות ליישום בשטח של העקרונות הכלליים.
תודה רבה, נתת לי רעיון .
שכן אמנם חברה של לקטים אינה יכולה להתקיים היום בגלל הצפיפות הרבה יותר, אבל יכולה להתקיים חברה חקלאית בפשטות רבה - עם אוכלוסיה בגודל דומה.
דגם אחד של חברה כזו אפשר לקרוא את
בולו בולו
אגב, הכנסתי לאקו ויקי קישור לבלוג הזה תחת הערך של
פשטות מרצון
אני מקווה שזה מתאים. ואם אתה חושב שיש מה להוסיף - תרגיש חופשי.
תודה על הקישור
לגבי האפשרויות מחברה חקלאית - זה בהחלט נכון. הטענות הן שאכילת בשר צורכת פי 10-20 פעמים השטח (ומים, ודלק, ועוד ועוד משאבים) לעומת תזונה טבעונית. טענות אחרות אומרות שאם העולם המערבי היה מוריד רק ב 10-20% את צריכת הבשר שלו - וכבר היה מספיק אוכל לכל הרעבים בעולם. כלומר בהחלט ניתן לפתור את בעיות הרעב בעולם על ידי שינוי הרגלי האכילה.
כמובן - שזה בנוסף לשינוי הרגלי הצריכה, ועוד שינויים למיניהם שרצוי לעשות, באם אנו רוצים להצשיך להתקיים בעולם זה
הבעיה היא שקשה לתפוש את זה. אנחנו נולדים לתוך זה, לתוך מחשבה שכמה שיותר - יותר טוב, לתוך קפיטליזם, לתוך המחשבה שאם יש לך מכונית יוקרתית ואם אתה קונה בגדים יוקרתיים אתה שווה יותר. רואים את זה בכל שכבות הגיל. אומרים שאי אפשר ללמד כלב זקן טריק חדש, אפשר, אבל זה קשה מאוד, וכנראה שלא משנה מה הגיל של הכלב.
מאכילים אותנו בכפית מגיל צערים בכל מיני נושאים ורוב האנשים לא עושים בדק בית ואומרים "רגע, אולי זה בעצם לא נכון?". אותו הדבר, אם יורשה לי, תקף גם לגבי תעשיית הבשר ומוצרים מן החי:
http://simplest-thought.blogspot.com/2011/10/blog-post.html
עומר, זה נקרא תרבות הצריכה.
http://ecowiki.org.il/wiki/%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94
לגבי איך יוצאים מזה - דרך חברים או ספר טוב או סרט טוב (הפרסומת והאגו לדוגמה) - וזה רק למי שמספיק קרוב. מדובר ב"מלחמת תרבות" - תרבות אחת שיוצאת נגד רוב התרבויות המסורתיות. תרבות משנים באמצעות חלופות תרבותיות - מדיה אחרת (כמו בלוגים) וחיזוק הקהילות.
דני, לגבי ציידים לקטים - התמונה לא כזו וורודה - ממליץ על "רובים חיידקים ופלדה" - יש הרמוניה בתוך החבורה עצמה, אבל יש בעיה שהאלימות שאנו רגילים לראות בין מדינות מתרחשת בין חבורות או בין שבטים.
לגבי בשר - זה נכון, אבל בלי ייצוב של האוכלוסיה - ולא כל כך ברור איך - אז חוזרים די מהר למצב של פיצוץ אוכלוסין גם עם כולם בתזונה צמחונית. ההבדל הוא שבמצב יעיל יותר - יש לפעמים חסרון - אין שומנים שאפשר לקצץ אותם. אין מרווח טעות.
מסכים מאד עם ההערות של עומר ודרור. הנושא של תרבות הצריכה, והתרבות שלנו בכלל הוא נושא מורכב ומסובך, ואני יכול לקוות רק להאיר פינה אחת קטנה בפוסט של עמוד. הספרים של ג'ראלד דיאמונד (גם "התמוטטות") נותנים נקודת מבט מעניינת, ומכיוון אחר - גם הספר "ישמעאל" והמשכיו. הם (ועוד רבים וטובים) מדברים על הבעייתיות של החברה המודרנית, ובעצם החברה בכלל מאז תחילת המהפיכה החקלאית. משבר שכמובן הולך ומחמיר בימינו. אין לזה פתרונות קלים, וכנראה גם לחברות של ציידים לקטים היו בעיות (למשל הטענה שהאבוריגינים באוסטרליה והאינדיאנים באמריקה השמידו את רוב היונקים הגדולים עם הגעתם ליבשות אלו). אנו צריכים למצוא פתרון, שיהיה אולי הדרגתי, לבעיות הניצבות לפני החברה שלנו בפרט, והעולם בכלל. אין פתרון אחד פשוט, כמו למשל מעבר כולל לטבעונות (או אפילו הקטנת צריכת הבשר). אלו חייבים להיות משולבים עם שינוי בתודעה, טיפוח הסביבה, הקטנת הצריכה ועוד דברים רבים. המצב בהחלט לא נראה מזהיר, אולם כמו שהגדיר זאת דיאמונד - יש לנו שני סוסים הרצים בתחרות צוואר אל צוואר - סוס ה"קידמה" והפיתוח, זה של עוד ועוד מוצרים, כבישים, בניינים. ומולו סוס ה"מודעות", השימור והאחריות הסביבתית. המצב בהחלט לא תמיד מזהיר, אולם בד בבד עם הגברת הצריכה, אנו רואים מסביבנו בעולם גם יותר ויותר מודעות לנזקים שאנו עושים לעולם, וגם לעצמנו ובוודאי לילדינו ונכדינו. ופה ושם רואים את השינויים לטובה קורים - ראו אפילו את ההחלטות האחרונות לגבי החופים (בצת ופלמחים)בארץ
במאהל זכרון עשינו שיחה על תרבות הצריכה שהמסקנה שלה היא שיש עשיה כלפי חוץ אבל יש גם הרבה עשיה כלפי פנים. שינוי העיוות הרגשי שמביא אותנו לצריכה לא יעילה עבורינו (רגשית כלכלית וחברתית)
המהפכה והמחאה היא לא רק כלפי חוץ או כלפי מעלה. ומי שחושב ככה לא בילה יום אחד במאהל
אין לי ספק שהמחאה של רבים מאיתנו לא מתמצית בבקשה מאלוהים (או הממשלה) לקבל מכונית מרצדס חדשה (כדברי השיר הידוע של ג'ניס ג'ופלין). יש רבים וטובים המודעים לכך שאכן צריך לבחון מחדש את התרבות שלנו, וביחוד את תרבות הצריכה בצורה מעמיקה. שמחתי לשמוע כמה דעות בעניין זה בהפגנה שהיתה בשבוע שעבר למען הצלת חוף הבונים שבחוף הכרמל. תקוותי בפוסט היתה לחזור ולחדד היבט זה של המחאה. אני שמח לקרוא מהתגובות שאכן יש הד לדברים.
הוסף רשומת תגובה