יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

על מחאה ואלטרנטיבה


אני עוקב בעניין רב אחר המחאה שהתפשטה בארץ בימים אלו. נראה שאנשים מפנימים את הבעייתיות שבשיטה הנוכחית ומנסים למצוא לה פתרון כלשהו. כל אותם תחלואים של החברה המודרנית, חוסר השוויון, הניתוק, הניכור, הרדיפה אחר עוד ועוד מוצרי צריכה, הניסיון למצוא משמעות לחיים. המאהלים וההפגנות מאפשרות לנו להתחבר מחדש לצורך שלנו במפגש, במגע, בתחושת השבט והביחד. זה אכן דבר מופלא  וכלל לא מובן מאליו. אולם, ביחד עם ההתפעלות מהתנועה הספונטנית שצומחת לה מול עינינו, עולים בי תהיות מסוימות לגבי המטרה של ההפגנות, והתחושה של חוסר שביעות רצון. מחשבות על הדרך, כמו שהעלו עלמה זהר, או עופר ישראלי משומרי הגן.  כלפי חוץ, נוצר רושם שעיקר הדרישה היא שלכולם יהיו תנאים חומריים הדומים לעשירון או למאיון העליון. זה קצת מזכיר לי קריקטורה שראיתי פעם, על שתי זקנות שיושבות בשכונת עוני, ואחת אומרת לשניה "עוד מעט תגיע המהפכה, ואז לכולנו יהיו משרתים".
פתרון אפשרי אחד הוא אכן שלכולנו יהיה יותר: יותר כסף, יותר מוצרים, בית יותר גדול. במובן מסוים זה אולי אפילו נכון – רבים מאיתנו נהנים היום מרווחה חומרית, במזון, בביגוד, בדיור, במוצרי מותרות למיניהן, שהיתה שמורה רק למעטים לפני כמה עשרות ובודאי מאות שנים. אולם, צריך לזכור גם שאנו נמצאים בעולם סופי, עם משאבים סופיים שהולכים ומתכלים בקצב מהיר, בד בבד עם גדילה ענקית במספר בני האדם, ובדרישות החומריות שלהם.
לכן הגיע אולי הזמן לצאת ולחשוב קצת מחוץ ל"קופסת הצרכנות" שאנו נמצאים בה. אותה צורת מחשבה שאומרת שאנו צריכים עוד ועוד מוצרים חדשים, ריגושים חדשים. עלינו לראות כמה מהדברים שאנו צורכים באים מהכרח אמיתי  וכמה בגלל הלחץ של החברה, של הקואופרטיבים הגדולים, של מסעי הפרסום. אלה היוצרים תרבות של "לחם ושעשועים" לפי מיטב המסורת של רומא העתיקה. (לפחות כאן את המפסידים בתחרות ה"ריאליטי" האחרונה לא זורקים למאכל לאריות). עלינו להתבונן בשלל המוצרים שאנו רוכשים, בשפע החומרי שמסביבנו, ולהרהר לרגע האם זאת באמת הדרך אל האושר. האם אני באמת "צריך" את כל מה ש"תרבות הצריכה" מנסה  למכור לי. או שמא אולי עדיף לחפש דרכים אחרות. דרכים שאינן קשורות ב"יותר" מכל דבר, אלא בחזרה לחיים הפשוטים. יותר, אבל מסוג אחר. יותר זמן בטבע, יותר זמן להכין את האוכל ויותר זמן לאכול אותו. יותר זמן עם משפחה או חברים.
בחברות של ציידים לקטים אנשים עבדו, ככל הידוע, רק כ 20 שעות בשבוע בממוצע. נכון, העולם היה אז פחות צפוף בצורה משמעותית, ואנו לא נוכל לחזור לחיי הלקטות. אולם, כל אחד מאיתנו יכול להתבונן בחייו, ולהחליט מה אנו לוקחים מהחברה, מה אנו באמת צריכים. ולא לשכוח להביט על מה אנו מחזירים לעולם, ואיפה אנו תורמים ונותנים.